Default  |  The Ageyev Family   |  
Home >>  עברית >> היסטוריה של משפחת אגייב >> מסיפורי קוסאצ'יובקה
 

להלן אוסף של סיפורים הקשורים לבני משפחת אגייב שחיו בקוסאצ'יובקה ועברו על בשרם את מאורעות ומוראות הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה. הסיפורים תורגמו מרוסית ע"י אילן מתוך יומנים היסטוריים וכתבות מהעיתונות.

 

המילה האחרונה – סיפור חייו של סמיון אגייב
כתב סמיון פרוקופוביץ אגייב ( בן דודו של רודיון, סבא אלישע, אגייב )
 
תורגם מרוסית מתוך האלמנק של הכפר שומיאצי- ספר ראשון.
     
אני חייתי חיים ארוכים מאוד. בחיי היה הכל, היה טוב, היה רע, היה לבן והיה שחור אבל הלבן (בסופו של חשבון) היה יותר מהשחור.
 
 אני זוכר טוב את מהפכת 1917, הייתי אז ילד בן שבע. אני זוכר שהייתה שמחה גדולה, העם ממש השתולל משמחה. התרחש משהו שכולם רצו בו. אבל החיים, כתוצאה  מהמהפכה, לא השתפרו. התחילה מלחמת אחים. בכפר שלנו התחילו להחרים לנו מצרכים, לקחו לנו בעלי חיים ולחם. במשק שלנו נשארה פרה אחת בלבד. הוטלו מיסים על לחם ועל מזון.
 
 
בשנת 1923 התחילה הרפורמה האגררית. משפחות הכפריים התחילו לצאת מתחומי הכפר למחוצה לו ולהקים חוות  על אדמות פנויות. מהכפר שלנו ( קוסאצ'יובקה ) יצאו 102 אנשים והקימו ישובים חדשים בסביבה. ארבע משפחות ( חצרות ) קיבלו אדמה בין קוסאצ'יובקה לקוסטיוקובקה והקימו שם ישוב שנקרא פּוֹד רָבִּינֻקָה ( שפירושו מתחת לעצי הרבינקה, א.ג. ). חמש משפחות קיבלו אדמה ליד בּוֹדוּ שמדרום לקוסאצ'יובקה וקראו למקום זמֵייקִי ( שפרושו נחשים קטנים, א.ג. ). חמש משפחות נוספות קיבלו אדמה באזור הכפר סִילוּטֵה על הדרך מקוסאצ'יובקה במקום שנקרא גוֹרקִי. שם הם נטעו עצי רָקִיטָה וקראו למקום רָקִיטֻקֵה. במקום זה גדלים עד היום עצי רקיטה. שתי משפחות קיבלו אדמה מדרום לכפר סילוטה. מאחר והאדמה שם לא היתה טובה ומלאה בשיחים קיבלו שתי המשפחות האלו כמות כפולה של אדמה ( 20 דיקטרים ), והם קראו למקום מָלִינוֹב רוֹב (שפירושו תעלת הפטל, א.ג. )בכפר קוסאצ'יובקה עצמו חילקו את האדמה, לאלו שנשארו, לפי גולגולת. כל אדם קיבל חלקה אחת. אנחנו קיבלנו תשע חלקות בגין תשע הנפשות במשפחתנו. האח הגדול התחיל להיות עצמאי והאח השני הצטרף למשפחת אשתו, אחות אחת התחתנה עם מישהו בסילוטי.
 
בגיל 14 נשארתי הילד עם האחריות על המשק. עכשיו המשפחה כללה שש נפשות. אבא, אמא, האחות הגדולה ושני אחים קטנים. אבא שהיה נגר לא היה רגיל לעבודת אדמה ולכן כל עבודת המשק נפלה על כתפי. הייתי ילד עם כשרון למדעים אך לא איפשרו לי ללמוד בגלל שהיינו בעלי אדמה ( בעלי רכוש ). וכך הפכתי להיות "עבד" לאדמה. בלילות היה צריך להוציא את הסוסים למרעה ובבוקר היה צריך לחרוש את האדמה ואחר כך לשדד, לטפל בבעלי החיים. וממש לא היה לי זמן לחשוב על לימודים.
 
לאחר מכן התחילה תקופה יותר קלה, תקופת ה"נאפ". זה היה כאשר הונהג כסף חדש ( צ'רבוניץ ) במקום זהב והשווקים הוצפו בסחורה חקלאית זולה. בכל יום ראשון התקיים בכפר פֵטרוֹבִיצִ'י ( מצפון לקוסאצ'יובקה ) יריד. אם היה לך בכיס 15-20 קופיקות היית בן אדם עשיר ויכולת ללכת לשוק לקניות. בעבור 5 קופיקות אפשר היה לקבל שלוש קוחונות ( כנראה מין תבשיל או מאפה, א.ג. ) ובעבור שתי קופיקות קנינו כוס גרעינים. האיכרים התחילו לחיות טוב, התחלנו להרויח כסף. עיקר ההכנסה של המשפחה היתה ממכירת פישתן וקליפות עצים ( מהם עושים קערות ונעליים, א.ג. ) שמכרנו לסוחר בשם חנקין. בכל משק שבכפר היו מגדלים בעלי חיים ( עגלים ועגלות ) שהיינו מוכרים אותם לסוחרים. וככל שהתקדם הזמן השתפרו חיינו. כבר יכולנו להרשות לעצמנו לבנות את יצולי הסוסים מברזל ולא מעץ וגם את המבנים השונים במשק חיזקנו עם חיזוקי מתכת. כבר לא היו סיבות להתלונן על חיינו....
 
ואז נכנסנו לתקופה חדשה-קולקטיביזציה. הדברים התרחשו אצלנו כמו שמתואר בספרו של שולוחוב ( מיכאיל שולוחוב סופר שתיאר את התקופה בשני ספריו העיקריים, אדמה בתולה והדון השקט, א.ג. ), אי אפשר לאמר שנהיה יותר טוב. זה התחיל בשנת 1929 . התחילו להקים קולחוזים. בכפר פטרוביצ'י הקימו קולחוז ללא בעיות מיוחדות. אצלנו היו בעיות ולא הלך קל כמו אצלם. הגיעו מהעיירה רוסלבל האחראים על הקמת הקולחוזים, אדם בשם קובישקין ועמו אישה שאת שמה איני זוכר. הם לא הצליחו לשכנע אותנו שנסכים לתכנית שלהם וביננו גם לא היתה הסכמה. הם ניסו לשכנע אותנו ששיטת הקולחוז טובה עבורנו יותר משיטת חיינו הנוכחית ושנקבל תמיכה ממשלתית להקמת הקולחוז אולם אנחנו פחדנו מאוד מהשינוי שהם מבקשים לעשות לחיינו. אני ריחמתי על הסוס שלי שהיה אמור מעכשיו לעבוד בשביל כולם וגם על הפרה שלי. מצד אחד התחלתי להבין שאין ברירה ושאי אפשר להתנגד לשינוי. לא רציתי שאישתי תלד בשדה בגלל שימנעו ממני שירותי בית חולים.
 
התחלנו לדבר על ליבם של התושבים ואף ניסינו לצרף אנשים משומיאצ'י ופטרוביצ'י לקבוצה שלנו. נערכו 2-3 אספות ביום, רק הגעתי לביתי אחרי אספה וכבר קראו לי לבוא לאספה חדשה. היו לנו קשיים לשכנע את האנשים. המשכנו להביא לאספות עוד ועוד אנשים. בקבוצה שלנו היה מנהל בית ספר יסודי מפטרוביצ'י, אברהם מרקין, והוא ערך אספות עבורנו בכפרו. שיטת העבודה היתה כזאת: חברי הועד היו יושבים ליד שולחן והיינו קוראים לאנשים מתוך האספה, אחד אחד, ושואלים אותו שאלה ישירה- "האם אתה מצטרף לקולחוז או לא?" אנשים רבים התחמקו מלתת תשובה ישירה. אחד אמר: "ברצוני להצטרף אולם עלי להתייעץ קודם עם בני שנמצא בצבא, אשלח לו מכתב וכשיענה אגיד לכם..." ואנחנו אמרנו: "תן תשובה עכשיו ואל תבלבל לנו את המוח..." היו לנו קשיים לשכנע את האנשים וההנהלה התחילה ללחוץ עלינו יותר. איימו עלינו שאם לא נגיע להסכמה חיובית בהקדם יפעילו עלינו סנקציות כלכליות חמורות. לא נשארה לנו ברירה ובסופו של דבר נאלצנו להסכים ובכך להסיר מעצמנו את הסנקציות. בכפר שלנו נתנו ל-13 משפחות אולטימטום שלא יכולנו לעמוד בו ולכן כל 13 המשפחות הצטרפו לקולחוז. למשפחות שלא הצטרפו עשו המון בעיות כל הזמן.
 
התחילו לקחת מאיתנו את הרכוש הפרטי ולצרף אותו לקולחוז. מבנים, סוסים, פרות וכו'. מאחר ואצלנו כולם הסכימו לא היו ביננו כאלו שהוגדרו "קולקים".
בתקופה ההיא התפרסמה בעיתון כתבה של סטלין בשם "הראש מסתובב מהצלחה". בכתבה זו כתב סטלין שהוא באופן אישי מתנגד להכריח אנשים להצטרף בעל כורחם לקולחוז. כתוצאה מכתבה זאת התעורר מחדש הויכוח בין אלו שאולצו להצטרף לקוחוז ובין אלו שתמכו ברעיון הקולחוז. המצב הגיע לידי כך שמספר אנשים פרשו מהקולחוז ולקחו בחזרה את רכושם הפרטי. כתוצאה מכך נשארנו בקולחוז רק 13 משפחות. שוב התחילו להפעיל עלינו לחץ ולהטיל עלינו סנקציות ומיסים חדשים, וכל מה שכתב סטלין באותו המאמר לא עניין את הנהלת הקולחוזים האזורית והם למעשה התעלמו מזה.
יום אחד הגיע אלינו איש משטרה בשם זבונצ'וב. הוא לבש פרווה שחורה ונשא אקדח. הוא זימן אליו את כל האנשים, התיישב ליד שולחן, הסיר את מעיל הפרווה והניח את אקדחו על השולחן. התחיל לקרוא אליו לשולחן אנשים אחד אחד אך הם עמדו בתוקף על סירובם לחזור לקולחוז. כתוצאה מכך הענישו את כולנו, החרימו לנו לחם וזרעים והעלו את המיסים אך זה לא עזר להם. עשו עבורנו תכנית זריעה שבה נכתב כמה כל אחד מאיתנו חייב לזרוע מכל סוג של זריעה. היו עושים אצלנו חיפושים ואם היו מוצאים יותר מ-3 קילו קמח היו לוקחים לנו את זה. נאלצנו למכור את כל בעלי החיים שלנו, כולל את הסוסים הטובים ובסופו של דבר הלכנו לקולחוז חסרי כל. בקולחוז היינו בעלי כוח ולכן המשק שלנו הצליח. בשנת 1933 התקיים בשומאצ'י כנס של קולחוזים ואני הייתי שם הנציג של הקולחוז שלנו. הגענו לכנס עם כמה טרקטורים והיתה לנו הרגשה שאפשר לעבוד ביחד ולהצליח. חיינו בקולחוז התנהלו בחברותא, ביחסים טובים וללא ריבים, לא כמו בתקופה שחיינו בכפר שם היו רבים על כל חלקת אדמה.
 
אותי הסובייטים לא אהבו בגלל שבן דודי נסע לישראל ( מדובר כמובן בבן דודו רודיון, אלישע אגייב, שהיגר לישראל עם אשתו וארבעת ילדיו בשנת 1923 , א.ג. ) . רק שמע על כך מנהל הסובייט שלנו גרישנוב והוא שינה את יחסו אלי ולכן גם לא קיבלו אותי לשורות המפלגה הקומוניסטית.
 
היה לי בחיים הרבה שחור אבל היה יותר לבן, כמו אנשים אחרים ראיתי אור בקצה המנהרה והיתה תקווה לחיים יותר טובים. אמנם הייתי בעל כשרונות אולם לא יכולתי לממש אותם כי לא היתה לי זכות ללמוד. אולם כל שבעת ילדי קיבלו השכלה בחינם, כולם בעלי תואר ראשון ושני, כולם קיבלו שירותים רפואיים בחינם.
עכשיו כל האנשים מדברים רק על השחור וזאת טעות, על אנשים כאלו אני מרחם. אם הייתי יכול לדבר עם אנשים אלו עין בעין הייתי שואל אותם אם מצפונם לא מציק להם לשקר לילדים שלהם.
 
1994  

 


 

הולכים להביא מֵלַח

כפי שסיפר סֵמְיוֹן פְּרוֹקוֹפּוֹבִיץ אגייב ( 1910 – 1994 )
בן דודו של רודיון ( סבא אלישע )
 תורגם מתוך האלמנק של הכפר שומיאצי- ספר ראשון.
 
סמיון פרוקופוביץ אגייב נולד בכפר קוסאציו'בקה למשפחת איכרים. נכה מלחמת פינלנד ( 1939-1940). אחד מהאיכרים בעלי החוכמה הטיבעית, אשר עליהם כתב המשורר נִיקָרָאסוֹב. היה נגר מיומן. שיקם את הריסות הכפר אשר נשרף ע"י הגרמנים ואת מבני הקולחוז. בנה בתים לכפריי הסביבה. היה ראש קולחוז. להלן סיפורו האישי מתקופת הכיבוש הנאצי באזור קוסאצ'בקה: 
 
 
המלחמה פרצה ב-22 ביוני, וב-25 ביולי הפשיסטים כבר היו בקוסאצ'יובקה שלנו. טרם הספקנו להבין מה קורה, וכבר היינו מתחת למגף הגרמני. אחי המבוגר גריגורי נכה ממלחמת העולם הראשונה, ואני פגוע ממלחמת פינלנד. אותנו לא גייסו למלחמה, וכמו רבים אחרים, נשארנו "ליד התנור בפינתנו החמה". לאיזה מין עולם אפשר לצאת מהפינה החמה שלנו? בבית לפחות יהיו תפוחי אדמה, והגבול הרי לא כל כך קרוב, אלינו הפשיסטים לא יצליחו להגיע. אך לא כך קרה, וכאשר הבננו שמוטב שנעזוב היה כבר מאוחר. כל החנויות נסגרו מיד. בכדי לקנות מצרכים ולשאת אותם הביתה היה עלינו לקבל רשיון כניסה לעיר רוֹסְלָאבְל  ( עיר המחוז ) או לפָּנִיאָטִיבְקוֹ. מוכתר הכפר כתב עבורי ועבור אחי אישור כניסה לרוסלאבל.
 
יצאנו לדרך מוקדם בבוקר. זה היה בדיוק ביום החג הנוצרי "קְרִישָאנִי". כמו תמיד ביום זה שרר כפור עז. הדרך היתה מכוסה בשלג. השלג נערם בערמות גדולות והגיע עד גגות הבתים. בערב הגענו רק עד בָּחָרוֹבְקָה. ביקשנו איש זקן שילין אותנו בביתו. הוא הזמין אותנו להתארח אצלו. ישנו על הספסל ליד התנור וטרם הספקנו להתחמם העיר אותנו מישהו. אני שומע צעקה- "ק ו ם" !! אור מכה בעיני ומישהו דופק על האף שלי עם אקדח, שוטר!!. בת הזקן היתה אהובתו של השוטר והביאה אותו לביתה לבלות את הלילה. מציגים בפניו את התעודות, מראים לו והוא לא מביט. הוא זרק אותנו מהבית והביא אותנו לגרמנים. הגרמנים יושבים שתויים משתיית וודקה. השוטר מזדקף מול הגרמנים ומדווח: "תפשתי פרטיזנים". הגרמני לא מרים את ראשו מהכוס, כלל לא מביט עלינו, וממלמל: "טוב, טוב...בבוקר... להוציא להורג ביריה ". יושבים אני ואחי כל הלילה על הרצפה בבית הכפרי, ליד השוטרים, וחושבים מה לעשות. ובאמת מה אפשר לחשוב? הם רבים והם כולם חיות טרף.
 
בבוקר הפשיטו אותנו. הורידו לנו את הנעלים. לבוש בחולצה אחת, יחף, הוציאו את אחי מהבית. ומיד נשמעו: פוק, פוק, פוק... (יריות). בעלת הבית שהכניסה עצי הסקה לתנור, העמידה את היעה והצטלבה. מעיל הפרווה של אחי מונח על הספסל, בפינה עומדות זקופות מגפיו. הבטתי בבעלת הבית והיא מיד הסיטה ממני את מבטה, אולי פחדה שאבקש ממנה משהו. נתנה לי נעלי איכרים. פחדתי מאוד ודאגתי, חושב ולא מאמין, לא מסוגל לנעול את הנעליים ולשרוך אותן. לבסוף הצלחתי איך שהוא לנעול ואז באו לקחת אותי. "צ א" !!! צועקים ודוחפים אותי בכתפיים עם כתות הרובים לחצר. מאחורי הבית, על השלג, שוכב אחי בתוך שלולית של דם. לחץ אדיר ברקות שלי, ראייתי נהיית מטשטשת, רואה רק שלג ואדום. רוצה להרגע ולא יכול. "לטעון את הרובים"!! נשמעה פקודה התעוררתי מהשוק בו הייתי שרוי. התחלתי להתחנן....מביט לצדדים ורואה מעברים חפורים בשלג בגובה של אדם בין הבתים. אין לי מה להפסיד. פתחתי בריצה אל מאחורי המחסן, ורצתי ברחוב. השוטרים טענו את הרובים ארבעה פעמים וירו במטחים, הכדורים שרקו על ידי. ועד שהם הספיקו לחבוש את הסוסים אני כבר הייתי רחוק. רדפו אחרי עם שתי עגלות וירו בלי הפסקה אבל לא השיגו אותי. השלג הקשה עליהם. הגיעו עד הנהר וחזרו על עקבותיהם. מאוחר יותר נודע שנמצאה גופה של מישהוא מתחת לגשר, כנראה מישהו שהיה בדרכם והם הרגו אותו בכדי לרצות את הגרמנים.
 
לבוש בחולצת פישתן, ללא כובע, ללא כפפות, רצתי מבלי לחשוב. שלג התעופף ברוח וצרב לי את הפנים ואת הידיים. הכפור היה כל כך עז עד שאפילו ציפור היתה קופאת למוות במעופה. דם שירד לי מהאף קפא על פני, לא יכולתי להזיז את אצבעות ידי, אך לא הפסקתי לרוץ. הגעתי בריצה לכפר אך לא העזתי להכנס לבית, עמדתי בשיחים ליד הנהר וצעדתי במקום (בכדי להתחמם) ועדיין יכולתי לשאת בזה.
האנשים בכפר החביאו אותי, חיממו אותי והאכילו אותי. ילדה אחת קטנה השקתה אותי תה עם כפית. נשים אספו עבורי בגדים פשוטים, ז'קט ישן, כובע קייצי, עטפו את ידי בסמרטוטים, ובלילה, כאשר כולם ישנו, יצאתי מהכפר. היה ליל ירח, בהיר, השלג חרק מתחת לרגלי והיה נידמה לי שהמרדף בעקבותי ממשיך. בדרך לכפר הראשון ניצנץ אור באחד הבתים. דפקתי בדלת. הוזמנתי פנימה. חיממו אותי, ביקשו שאשאר ללון. פחדתי. זקנה הביאה לי פרווה של כבש, עטפה אותי, חיתלו אותי כמו תינוק והמשכתי בדרכי. עד הבוקר הגעתי לחָלִיפּוֹבְקִי. בחליפובקי היו לי מכרים, נחתי על התנור אך לא יכולתי להמשיך ללכת, נחלשתי, כאבו לי הידיים. אין לי כוח לסבול יותר. תודה, בעל הבית הסיע אותי. סיפרתי לו שהצלחתי לברוח מכיתת יורים. פחדנו להתקרב לכפר שלנו. באמצע הדרך בין פטרוביצ'י וקוסצ'יובקה הוא חזר על עקבותיו ואני דידיתי ברגל לכוון הבית.
 
וכך, ביום הרביעי, חזרתי הביתה בלי המלח ובלי האח. למחרת הביאו את גריגורי בעגלה. כל החזה שלו היה מנוקב בכדורים. האנשים סיפרו שהגרמנים בעטו בו וכולם נצטוו לירות בו.
 
בסתיו של שנת 1943 שוחררנו. אותי בחרו לנהל את הקולחוז. הייתי צריך לנסוע בעינייני הקולחוז לרוסלבל באותה הדרך. באתי אל הזקן, הוא כבר לא היה שם- הוא מת. בבית גרה ביתו. על הקיר שלה היה תלוי המעיל שלי. לא יכולתי לעמוד בזה. בכיתי. יצאתי במהירות מהבית, השטטחתי על העגלה, והסוסה החכמה שלי פרצה בדהרה מהבית הארור הזה. 

 


 

"משהו בלתי נשכח"
 
מאת לידיה סידורובה איזרנקובה
תורגם מרוסית מתוך האלמנק של שומיאצ'י- ספר ראשון
 
 
לידיה סידורובה איזרנקובה נולדה בשנת 1931 בכפר קוסאצ'יובקה למשפחת איכרים. עבדה כמורה בבית ספר תיכון. הדי המלחמה שניתקה את ילדותה, מלווים אותה כל שארית חייה.
 
היום שבת. מחר אבא מתכוון ללכת לפטרוביצ'י ליריד ספרי הלימוד לקראת שנת הלימודים החדשה. אנחנו שלושה תלמידים במשפחה: טוניה, ויטיה ואני. את מי יקח אבא איתו? כשהתכנסה המשפחה מסביב לשולחן ארוחת הצהרים, אמר אבא: -"איתי תבוא לידה".  עבורי היה זה גמול על התנהגות טובה ולימודים טובים.
כמה שמחתי, כל כך רציתי לחזור כבר לבית הספר וכל כך רציתי לראות כבר ספרי לימוד חדשים.
אחרי ארוחת הערב טיפסתי במהירות על התנור בכדי לחלום. ראיתי בדמיוני ספרים חדשים, עטיפות יפות וסיפרה שלוש גדולה, - אני תלמידה בכיתה השלישית. חלמתי איך אכנס לכיתה באחד בספטמבר, לבושה בשמלה חדשה. אראה את מורתי האהובה לידיה פטרובנה. אשמע את קולה הרך.
המרחק מכפרנו עד פטרוביצ'י כשלושה קילומטרים: דרך נהר, שדה, ודרך קצרה ביער, והנה פטרוביצ'י כמו על כף יד. בוקר חמים שטוף שמש, ריחות נהר, עשבים סבוכים, צבעי שדה, טריות של עלים, פריחה של ירוקת היער, כל כך טוב לי ושמח לצידו של אבא.... האם יכולתי לדעת אז, שעל הדרך הזאת אני נפרדת לשלום מילדותי?
זה עתה נכנסנו לפטרוביצ'י, שמענו שהתחילה מלחמה. אנשים בכיכר השוק האזינו לשידור ממוסקבה במערכת הכריזה שעמדה שם. לא הבנתי מה זאת מלחמה אבל משהו בתוכי ניתק מיד ובתוכי הרגשתי כמו זקנה קטנה. הספרים כבר לא חשובים. הדרך הביתה לא היתה שמחה. לא היו פרחים ולא ציפורים, רק חול ואבק של הדרך מתחת לרגליים.  בבית היה שולחן סעודת יום הראשון ערוך. תמיד ביום ראשון הכינה אמא משהו טעים וחגיגי. המנה המסורתית במשפחתנו היתה פירושקי עשויים מתפוחי אדמה גרורים, ממולאים בבשר מתובל ברוטב ומטוגנים בחמאה. קראנו להם "לָאפּוּנִי". אכלנו את הלאפוני בשמנת. אבל מדוע היום אני בכלל לא רוצה אותם? לא יכולתי לחכות בכדי לעזוב את השולחן ולהתכנס בפינתי. בכיתי הרבה מאוד.
 
כעבור מספר ימים התחיל גיוס כללי. כל הגברים הלכו מהכפר ביום אחד. לאורך שני הקילומטרים מקוסאצ'יובקה לזאגוסטינו השתרך טור ארוך. כל הכפר הלך. הלכו משפחות שלמות.  אבא נשא אותי על ידיו לאורך כל הדרך. לידינו הלכו אמא, טוניה וויטיה. עד היום אני שומעת את בכי הנשים, בכי הילדים, את בכיה של אימי. זוכרת איך אבא ביקש מאמא שתחנך את הילדים.
 
כעבור מספר ימים לקחו את העדר של הקולחוז וללא כל התחשבות לקחו גם מהאנשים הפרטיים. בזמן שבאו לקחת עבדו כל הנשים בשדות ואפילו לא היה מי שיספר להן על כך. הנשים מאוד התעצבו ( כשנודע להן על כך ) ויצאו למרדף ( מה יעשו בכפר ללא הפרות? ) . גם אמא שלנו יצאה למרדף. היה לנו לילה מאוד קשה, מפחיד להיות לבד.
 
הגרמנים הגיעו בצהריים. היתה שעת ארוחת הצהרים. אמא חזרה מהשדה ואנחנו הילדים שיחקנו ברחוב. מכוון "סליוט" התקדמו במהירות ענני אבק מהאופנועים של הפשיסטים. אחריהם נסעו טנקים. התקדמו חיילים רגליים. המבוגרים הסתתרו בחפירות שלהם. הילדים הקטנים ביותר נאספו לבית אחד. החיילים התפזרו בין בתי הכפר. לקחו בכוח חזירונים, תרנגולות, דרשו "חמאה, ביצים, חלב!!". מי שלא נתן הוכה. כששבעו מלקחת, לא התעכבו, והמשיכו הלאה לרוסלבל ולסמולנסק.
 
בקרב על סמולנסק אבא נלקח בשבי והושלך למחנה שבויים. באמצע נובמבר פדתה אותו אישה לא מוכרת, והוא הלך הביתה אך לא יכול היה להגיע. על הדרך, כ-15 קילומטרים מהבית, נפל. הגיע אלינו שליח וסיפר לנו על כך. אמא רתמה את הסוסה לעגלה. הלבישה את אחותי טוניה בבגדי האיכרים שלה. מרחה עליה אפר, ושלחה אותה להביא את אבא. עבור טוניה היפייפיה היה זה מסוכן לצאת מהבית. אחותי הביאה את אבא. מה קרה איתו?
 
אבי , סידור יקובלביץ, חטוב ותמיר, גבוה וחזק כמו באגדות – כשהייתי בת עשר נשא אותי בקלות על ידיו למרחק של שני קילומטרים, עכשיו "עור ועצמות". אחרי שלושה שבועות, ב-9 בדצמבר 1941 הוא מת. הרים יד רועדת ואמר: "כמה כוח אני לוקח איתי לעולם הבא!!" אלו היו מילותיו האחרונות.
 
בחורף התחילו להגיע לכפר פרטיזנים. כל התושבים נתנו להם ברצון פרודוקטים ( מזון ). היה טוב לדעת שישנם פרטיזנים, ומהם שמענו חדשות מהחזית. אך היה מאוד מפחיד. לילה חשוך, דפיקה על החלון... תמיד התעוררתי. היה לי מאוד שמח וגם מאוד מפחיד. פחדנו מהשוטרים אך בכפר שלנו בוגדים לא היו – ואני גאה על כך. אפילו אחרי שפרובוקטור ומשתף פעולה עם הגרמנים מתוך הפרטיזנים, הלשין וגרם לכך שהגסטפו יקחו לחקירה את מורתי לידיה פטרובנה ביחד עם ביתה לוסי, חברתה של טוניה שלנו, באשמה שהן הסתירו במשפחתן ילד יהודי פצוע, ליובה גורביץ, לא הצליחו הגרמנים לגלות שום דבר. בעלה של לידיה פטרובנה, פּרוקופּ וסילייביץ, מנהל בית הספר היסודי, המשיך להסתיר את הילד ליובה בביתו עד השיחרור ( מהכיבוש ). מתוך מרתף ביתו הוא חפר מנהרה דרך החצר למחסן בית הספר הסמוך, היכן שהסתיר את הילד במשך היום. מיד אחרי חקירת הגסטפו מתה לוסיה. איך נהרגה לידיה פטרובנה, איש לא יודע.
 
הקיץ של שנת 1942 היה מפחיד. הוצאות להורג מסיביות ( ביריה ) של יהודי פטרוביצ'י. רבים פרצו מתוך הגטו והסתתרו ביערות ובכפרים. השיגו אותם וירו בהם במקום. בקצה הכפר שלנו, השיגו שוטרים את הילדה סוניה וירו בה. היא נקברה באותו המקום בו נהרגה. עוד באביב התחילו לקחת את הצעירים לגרמניה. טוניה היתה בת 17. לקחו אותה בכוח. היא חזרה הביתה נכה. רגליה קפאו מהכפור. אחת הרגלים נדרסה ע"י מכונית כשעבדה בכריתת יערות. שלוש שנים של עבודת פרך, מכות, כפור ורעב. לא יכולנו להכיר את טוניה היפה שלנו. "העלתה טחב" כך אמרו השכנים כשראו אותה.
 
לקראת השחרור אספו הגרמנים את כל התושבים לתוך מספר בתים והציתו את הכפר. למזלנו שינתה הרוח כוון ומספר בתים לא נשרפו. אך הבית שלנו הושמד כליל, ואנחנו גרנו בבניין בית הספר.
 
בתי הספר התחילו לפעול באוקטובר. ההתחלה היתה קשה. לא היו ספרי לימוד, ספרים, לא היו ניירות, דיו, נפט ( לפטיליות התאורה ). הכננו שיעורים לאור נרות מאולתרים משמן, כתבנו עם דיו שעשינו ממיץ סלק, בעצמנו יצרנו גירים לכתיבה. אך באיזו התלהבות למדנו!!. אמא מילאה את בקשתו של אבא, כולנו קיבלנו השכלה גבוהה.
 
בזמן המלחמה גזלו הפשיסטים את ילדותנו, ועכשיו אין להתקנא בזקנתי חסרת השמחה.
 
1996

 

 


 

סיפור חייו של ליובה גורביץ
תרגום של כתבה מעיתון בשפה הרוסית
Вести-Север четверг 03.11.94
Судьбы – Строки из биографии
 
שנים רבות מומחה ראשי של מפעל גדול לייצור מכונות כבדות. מרצה בכיר בחוג טכנולוגיית המתכות במכון מסילות הברזל באירקוצק. חתן פרס שר ברית המועצות, ממציא. לזכותו 22 המצאות חשובות. כל זה תוצאות חייו. אך ההתחלה הייתה כך:
 
 לב איסאייביץ גורביץ נולד בכפר פטרוביצ'י במחוז שומיאצ'י בפלך סמולנסק. המקום היה מוכר כרב לאומי. כאן חיו רוסים, אוקראינים, בלרוסים, יהודים. יתכן שבגלל זה, כאשר בשנת 1929 הוקם כאן קולחוז, הוא נקרא בשם "קולחוז האינטרנציונל השלישי" . לתפקיד מנהל הקולחוז נבחר לייבה ריסקין. ריסקין שימש בתפקיד זה יותר מ-30 שנה. מתוך 110 המשפחות בקולחוז, 80 היו יהודיות, לכן נודע גם הקולחוז כ"קולחוז העבריים". ההורים של ליובה עבדו בקולחוז, הילדים למדו. בשנת 1941 היה ליובה בן 14 ואחיו חיים היה בן 17. במשפחה היה גם הילד ישראל בן ה-3. הילדים הגדולים חלמו על לימודים והיו להם את כל הנתונים להצליח. חיים סיים בהצטיינות את לימודי בית הספר התיכון והתכונן לבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה "דונייצ'ני גורני". אך המלחמה שיבשה את התכניות שלהם, כמו את חייהם של כל תושבי פטרוביצ'י.
 
את זאת אסור לשכוח
 
הפולשים הפשיסטים נכנסו לפטרוביצ'י ב-1 באוגוסט 1941. רק מספר קטן של משפחות הספיקו להתפנות. כ- 350 יהודים, גברים, נשים, ילדים וזקנים נשארו בעיירה. אחרי ימים ספורים ריכזו הפשיסטים את התושבים בכיכר השוק. את היהודים סידרו בשורה בצד שמאל, את כל היתר – רוסים, אוקראינים ובילורוסים רכזו בנפרד. המפקד הקריא את ההוראות והצווים עבור כולם, ובנפרד עבור היהודים. בזמן שהחזיקו את היהודים בשמש היוקדת עד הערב, ללא אוכל ומים, בזזו הפולשים את בתיהם. לקחו מכל הבא ליד. זאת הייתה רק התחלת הזוועה. תוך זמן קצר גורשו כל משפחות היהודים מבתיהן. את הבתים הפשוטים הפכו לגטו ובבתים הטובים שיכנו את אנשי הגסטאפו ואת השוטרים המקומיים ששיתפו עמם פעולה. בכל בית בגטו צופפו בין 10 ל-15 בני אדם. הכובשים יצרו במתכוון תנאי חיים בלתי אפשריים של צפיפות ולכלוך, התעללו והשפילו את כבודם של האנשים. שוטרים שיכורים יכלו להיכנס לכל בית, ולשם שעשוע, לבחור איזה זקן, קשרו לזקנו חבל וכך הובילו אותו בעיירה. אנשי הגסטאפו והשוטרים אנסו נשים יהודיות צעירות.
 
"אכזרים במיוחד", מספר גורביץ, "בלטו השוטרים זכרוב, ריז'יקוב, יקובלב וחומנצ'נקו. אני זוכר עד עכשיו את הפנים המכוערות והשתויות שלהם. בכאלו ידיים עשו הגרמנים באדמתנו "סדר חדש", הדם רתח לראות את ההתעללויות האלו. בפני כל אחד מאיתנו עמדה השאלה – איך לנקום בפולשים האלו על מעשיהם".
"בלילות סיכנו בחורים את חייהם, יצאו מתוך הגטו לאספות סודיות בכדי לדון על פרטים לבריחה והקמת יחידת פרטיזנים. אוי כמה שהיה צריך לעשות בכדי להגשים את החלום הזה. נוצר קשר עם צעירים מכפרי הסביבה. אספו נשק ותחמושת והחביאו את זה במקומות סודיים. מצב הרוח של הבחורים היה קרבי."
 
ליובה ממשיך ומספר: "אם היינו יוצאים מיד ליערות היו הגרמנים הורגים את הורינו, אחינו ואחיותינו. אז איזו מין יציאה זאת הייתה? חיכינו לרגע המתאים. והרגע הזה הגיע. בחודש יולי 1942 התחילו הכובשים בהוצאות להורג של יהודים בעיירות השכנות. תושבי פטרוביצ'י הבינו שגם להם מחכה הגורל הזה. וכמו שחשבנו, גם לגטו של פטרוביצ'י הגיע המוות השחור. התליינים התחילו את מלאכתם בשחר של 22 ביולי 1942. איך זה קרה? על זה נכתב בספרי הזיכרונות של זקני הכפר. מסמכי אישום אלו נשמרו במוזיאון של בית הספר התיכון בפטרוביצ'י."
 
".....יום שמש בהיר. אך רחובות העיירה ריקים מאדם. אנשים פחדו לצאת מבתיהם. מהבוקר עברה שמועה שהיום יתחילו הוצאות להורג של משפחות יהודיות שהוכנסו בכוח לגטו בקצה העיירה. השמועות אושרו!!
האיצו ביהודים בשורה ארוכה – זקנים, נשים וילדים קטנים. האיצו אותם אל המוות. ואנחנו ישבנו בבתים, ראינו הכול ולא יכולנו לעשות כלום. זכור לי איך אוסיה הקטן, הבן של ריבה סיניצ'קינה, פיגר מאחורי הטור ולא ידע לאן לפנות על הדרך המאובקת. התליין תפש אותו כמו שתופשים כלבלב ( בצווארו ) והשליך אותו לתוך הטור. הביאו את היהודים לקרחת יער ליד הנהר. הכריחו אותם להתפשט, נשמעו יריות, גניחות וצעקות."
 
אחרי המלחמה, המורים והתלמידים של בית הספר המקומי ערכו רשימה של כל אלו שנהרגו ביום הנורא הזה 22 ביולי שנת 1942. בספר הזיכרון נכתבו כ-300 שמות גם על לוח הזיכרון. המורה ולנטינה פבלובנה מקסימצ'וק – היוזמת של מוזיאון בית הספר, מספרת איך התושבים שומרים על זיכרון קורבנות הכיבוש: "במקום ההוצאה להורג של היהודים הוקמה מצבת זיכרון ועל קבר האחים שתלו תלמידי בית הספר עצים רוחשים. לכאן מגיעים תושבי הכפר לחלוק כבוד לאפרם של החפים מפשע. לכאן גם מגיעים אלו שניצלו מהגורל הנורא ביום הטרגי ההוא, ניצלו בעזרתם של שכנים שפעמים רבות היו בסכנת חיים בהצילם משפחות יהודיות." בין אותם אנשים טובים, מספרת ולנטינה פבלובנה על משפחת המורה איבנוב. אך על משפחה זאת נספר אחר כך. עכשיו נמשיך לספר על מה שקרה באופן כרונולוגי.
 
בימים הנוראים ההם של יולי 1942 נהרגו האב, האם והאח השלישי הקטן ישראל. מבין הבחורים הצעירים ניצלו המעטים שברחו מהגטו לפני שהתחילו ההוצאות להורג המסיביות. בין אלו היו ליובה ואחיו המבוגר חיים. ביערות קוסאצ'יובקה הם התאספו, כ-30 איש, וקיוו להיפגש בהקדם עם הפרטיזנים. ואכן התקיימה הפגישה אך לא עם הפרטיזנים המקומיים. בשבילי היערות הם פגשו באחד הימים קבוצה של חיילים חמושים מהצבא האדום שהצליחו לצאת מהכיתור, התארגנו כיחידה צבאית והחליטו להלחם בעורף האויב.
 
ביחידת הפרטיזנים
 
הבחורים הצעירים שברחו מהגטו מפטרוביצ'י בקשו להתקבל ליחידה שהתארגנה מחיילי הכיתור, והם התקבלו. התחילו בפעילות קרבית של חבלה על פסי הברזל. אחר כך בצעו מארבים על הדרכים. תפשו נשק ומזון. הייתה הצלחה ונגרמו פגיעות במחנות האויב. חיים גורביץ הוכיח את עצמו בקרב באומץ ובחוכמה, למרות שלא היה מאומן במלאכת הלחימה. הוא התמנה למפקד מחלקה. גם ליובה גורביץ השתתף בלחימה אף שעדיין לא מלאו לו 15. הפרטיזנים בצעו פעולות תגמול. הכובשים הגרמנים שלחו יחידות מיוחדות להלחם בפרטיזנים, לכתר אותם ולהשמידם. בקרב קשה שהתרחש ב"יער האפל" על גבול מחוז סמולנסק ובלרוס נפצע ליובה גורביץ ברגלו. "חבשו אותי כפי שיכלו בתנאי השדה" – נזכר ליובה, "ונשארתי במקום של יחידת הפרטיזנים".
זה קרה ביוני 1942, ואחרי חודש הוא נפצע שוב, פציעה קשה בירך. נראה שגם בפעם הזאת יהיה הכול בסדר ולא יהיה צורך שיעזוב את היחידה. אולם כעבור כמה ימים עלה החום והתחילה להתפתח גנגרנה. מפקדי היחידה החליטו לפנות את ליובה גורביץ בכדי שיקבל טיפול רפואי במקום יותר בטוח. אחיו של ליובה, חיים, וקבוצה קטנה של פרטיזנים הביאו את ליובה לביתה של משפחת המורה איבנוב שהיה האחראי ( המוכתר ) של הכפר קוסאצ'יובקה. איבנוב התנהג כלפי חוץ כמשתף פעולה עם הגרמנים אבל לאמיתו של דבר היה בקשר עם הפרטיזנים ועזר להם בדברים רבים.
 
במשפחת המורה איבנוב
 
פרוקופ וסילייביץ ולידיה פטרובנה איבנוב הסתירו בביתם את הצעיר היהודי הפצוע, טיפלו בו כפי יכולתם והאכילו אותו. "האיבנובים", מספר גורביץ, "הסתירו אותי בעליית הגג, לאחר מכן במחסן, ולקראת החורף חפרו בור מתחת לרצפה. בבור הזה הסתתרתי חצי שנה. להימצא מתחת לאדמה בבור קטן ורטוב היה קשה מאוד ( בלתי אפשרי ), אך לא הייתה דרך אחרת. בבית של ראש הכפר ביקרו גרמנים ושוטרים. טעות קטנה הייתה יכולה להסתיים בטרגדיה עבורי ועבור משפחת איבנוב."
 
פרוקופ וסילייביץ הסווה היטב את מקום המסתור של הפרטיזן הפצוע. הוא הצליח בזה למשך זמן רב, אולם מישהו הילשין לשוטרים שהאיבנובים משתפים פעולה עם הפרטיזנים . לידיה פטרובנה וביתה לוסיה נלקחו לחקירה אצל הגסטאפו. הן הואשמו בקיום קשר עם הפרטיזנים. התעללו בהן ארוכות אך הן לא סיפרו היכן מסתתר הצעיר היהודי. לוסיה נשלחה מבית הסוהר לעבוד במחנה של חולי טיפוס. לאחר חודש נודע לאביה ( פרוקופ ) שלוסיה חלתה. הוא נסע לשומיאצ'י והביא משם את גופת ביתו. ללוסיה עדיין לא מלאו 17. רק לאחר המלחמה נודע לאיבנוב שאשתו לידיה פטרובנה נלקחה בכוח לקריצ'ב ושם תלו אותה. למרות הטרגדיה של משפחתו נשאר המורה איבנוב נאמן לחובתו האנושית והמשיך להסתיר, לטפל ולשמור על חייו של הצעיר היהודי עד היום שהגיעו הלוחמים הסובייטים ושחררו אותם מהכיבוש.
 
"כל חיי הבוגרים" – מספר גורביץ בהתרגשות – "אני זוכר, ולעולם לא אשכח את מעשה הגבורה של משפחת איבנוב. אדם כזה צריך להיות "אזרח העולם" ולהיכלל ברשימת חסידי אומות העולם.
 
הסיפור לא יהיה שלם אם לא יסופר מה קרה לאחיו של ליובה, חיים. הוא נשאר ביחידת הפרטיזנים. חצי שנה לפני השחרור הוא נהרג בקרב ליד הכפר בלחונובקה שבאזור סמולנסק ושם הוא נקבר.
 
מכל המשפחה נשאר בחיים רק הצעיר ליובה. ילדותו וצעירותו היו קשים. הוא נשאר יתום ועמד במבחן ביחידת הפרטיזנים כמו מבצר. וכאשר החלים מפצעיו היה על הכוונת של הכובשים. נשאר בחיים תודות ובעזרת אנשים טובים ועכשיו הוא היה מוכן לחיים החדשים והצליח תודות לחריצותו ושאיפתו לידע. את הלקח הזה הוא לימד את ילדיו – בנו וביתו שהגיעו איתו לישראל, עובדים ומגדלים את ילדיהם – נכדיו של ליובה גורביץ. 

 לב גורביץ בביתו ביוקנעם עילית

 

קבר האחים של יהודי פטרוביצ'י והמצבה שהקימו עליו תושבי המקום




להלן תרגום מכתב ההמלצה לקבלת תואר חסידי אומות העולם ששלחו עדים מתושבי קוסאצ'יובקה ליד-ושם

איבנוב פרוקופ, לידיה, לוסיה, אליזבטה קונדרטייבה,
סיפור ההצלה
 
 
הכפר קוסאצ'יובקה בחודש יולי 1942, הפרטיזנים הנסוגים ליערות השאירו בכפר, אצל מורים מקומיים פרוקופ ולידיה איבנוב, שני צעירים יהודיים: ליובה גורביץ הפצוע ואחיו חיים גורביץ.
היו אלו הימים הקשים של הכיבוש הגרמני-פשיסטי. למליציה המקומית התנדב איגנט, שכנם של האיבנובים, אשר ממנו ניתן היה לצפות בגידה ושיתוף פעולה עם הכובשים. היה צריך להיות תחבולן מצוין בכדי להחביא מתחת לאפם של הגרמנים שני פרטיזנים צעירים יהודיים.
פרוקופ חפר שני בורות - האחד מתחת לרצפת ביתו והשני מתחת לאסם התבואה. והחביא באחד מהם את הנערים היהודים, בהתאם למצב העניינים. כעבור זמן חיים עזב וחזר לפרטיזנים ביערות אך ליובה (שהיה פצוע) נשאר ונאלץ לעבור את התקופה האימתנית והנוראית של הכיבוש כשהוא מסתתר בביתו של פרוקופ.
כעבור ארבעה חודשים תפשו הגרמנים פרטיזן והצליחו להוציא ממנו, בדרך של עינויים, פרטים על אנשי הקשר עם יחידת הפרטיזנים – לידיה אשתו של פרוקופ, לוסיה הבת, ועוד שתי נשים מהכפר: אירינה סבליבה ומריה רומנובה. הן פעלו באיסוף נשק, תרופות, מזון ומידע והעבירו לפרטיזנים ביערות.
בחודש פברואר תלו הגרמנים את לידיה. לוסיה מתה ממכות שספגה בזמן החקירות. גם לובה, הבת הבכורה של פרוקופ ולידיה, שהתנדבה ללחום בחזית נהרגה. פרוקופ נשאר לבדו (בארבע עיניים) עם יגונו ועם ליובה גורביץ הפצוע. לא היו לו קרובים בכפר. פרוקופ נתן אמון בשכנתו אליזבטה קונדרטייבה. מחודש יולי התחילה ליזה להיות עוזרת בעלת אמונו של פרוקופ. היא בישלה וכיבסה וטיפלה בכל צרכיו של ליובה בזמן שפרוקופ היה עסוק בעבודתו בבית הספר. במשך היום היה ליובה שוהה בחדר בבית וליזה היתה מתריעה לו בכל פעם שמישהו היה מתקרב אל הבית, אז היה ליובה ממהר להכנס לבור שמתחת לרצפה. לפרוקופ היה מדווח על בדיקות פתע מתוכננות תלמידו לשעבר שהיה קצין במשטרה המקומית. על פי הידיעות שהיה מקבל היתה ליזה לוקחת את ליובה ליער הסמוך או למחסן עזוב בחסות החשכה עד יעבור זעם, והיתה דואגת להביא לו מזון וביגוד. כאשר האיום חלף היתה ליזה מחזירה אותו לביתו של פרוקופ. כך זה נמשך עד ליום השחרור.
אליזבטה קומדרטייבה, שהפכה אחר כך אשתו השניה של פרוקופ, שהתה עם ליובה ופרוקופ במשך שלושה חודשים בתקופת הכיבוש הנוראית.
סיפור ההצלה הסתיים כאשר הצבא האדום הגיע לכפר ושחרר אותו מעול הכיבוש. פרוקופ, ליזה וליובה נשארו בחיים. כיום מתגוררת אליזבטה במינסק, ליובה מתגורר בחיפה.
 
על החתום, עדים לסיפור ההירואי הזה הם התושבים המקומיים : 
 
ולנטינה פבלובנה מקסימצ'וק  - ההיסטוריונית של האזור.
נינה מקרובנה רבייאנקו - אחות ואשת הקשר עם הפרטיזנים .
פיודור ווסילייביץ קונדרטב - תושב קוסאצ'יובקה .

בתאריך 13 בדצמבר 1998 הכיר ארגון יד-ושם בפרוקופ איבנוב ולידיה איבנובנה כחסידי אומות העולם.
בתאריך 21 בינואר 1999 הכיר ארגון יד-ושם ביליזבטה קונדרטייבה כחסידת אומות העולם.

 

 

 Home    Site map        Back to top