Default  |  The Ageyev Family   |  
Home >>  עברית >> זוכרים את כולם >> יגאל
 

 

יגאל אגייב

 

  בנם הבכור של משה ולילי אגייב

נולד בתל אביב ב-25/11/1952 ,  נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים ב-15/10/1973

 

יגאל
 
מכל צאצאיו של רודיון אהב האל את יגאל. אהב אותו כשברא אותו כתינוק עגול ומקסים, בן בכור לאביו משה, ה"צבר" הראשון למשפחת אגייב, ולאימו לילי מבית טוקר שהגיעה מדרום אפריקה במלחמת העצמאות כמתנדבת מח"ל. אהב אותו כשעקב אחריו כילד שמח ומתוק בשיכון מח"ל בהדר יוסף וכנער מופנם ושקט בעיר חולון. אהב אותו כל כך עד שלא יכול היה להתאפק ולקח אותו לעצמו בטרם נתן סיפק בידו לטעום את טעמם של החיים על פני האדמה. אולי משום שרצה שיציר כפיו הנפלא הזה ישאר תמים וטהור לנצח.  או שמא חשב שהגיע הזמן להכות במשפחת הגרים המתבוללת הזאת במקום הכי כואב ולהעמיד אותם במבחן איוב.
 
הרי עברו כבר 50 שנה מאז שכנע האל את רודיון בן האיכרים הרוסי הטועה להצטרף לעמו הנבחר היושב בציון. הילך עליו אימים בפציעות חוזרות ונשנות בשדות הקרב האכזרי של מלחמת העולם הראשונה. נתן בידיו את ספר התנ"ך ובאותות ומופתים ציווה עליו: "לך לך מארצך ובית אביך אל הארץ אשר אראך..."
 
מאז שהגיעו לארץ הקודש בשנת 1923 והתיישבו בתל אביב כמשפחת מהגרים רוסים ש"זכתה" לתואר המפוקפק "הגרים", עשו בני המשפחה כל מה שלעיל ידם בכדי להיות כמו כולם, ולזכות בכרטיס חבר במועדון "אדוני הארץ". אולי משום כך שאפו תמיד להמצא בקידמת הבמה, בחוד החנית. כל ששת בני הדור הראשון של משפחת אגייב שרתו את המולדת החדשה שלהם כבני הארץ, באהבה, בהקרבה ובמסירות רבה ואף חרפו את נפשותיהם בכל מלחמות ישראל.  אך האל אמר: "אני אבחר את השעה ואת הקרבן".
 
יעקב הבן השלישי של רודיון וקטיה אגייב, מראשוני הפלי"ם, מדריך ומפקד במחלקה הימית של ההגנה, היה הראשון שהאל דחה את קורבנו.  בחודש פברואר 1941 התנדב ביחד עם עוד חמישה לוחמי פלי"ם לצאת לאיי יוון למשימת "התאבדות" מטעם ה- SOE ( מינהל המבצעים המיוחדים של הצי הבריטי ) וההגנה.  בזמן שיעקב וחבריו פעלו מעבר לקוי האויב בנמלי הים התיכון, זרעו שם הרס וחורבן וחרפו את נפשם ביודעם שאין להם סיכוי לחזור הביתה בשלום, יצאו 23 מחבריו וחניכיו מהמחלקה הימית למשימת חבלה בבתי הזיקוק של טריפולי בסוריה, משימה שממנה לא שבו. האל השיב את יעקב לחיק אימו בריא ושלם אחרי חמישה חודשים של פעילות קומנדו נועזת ואילו את חבריו, כ"ג יורדי הסירה, הטביע במצולות.
 
מרדכי, בן הזקונים של המשפחה שירת בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. יחידתו נלחמה בפרוזדור ירושלים. בינואר 1948 נשלחו לוחמי היחידה שלו לתגבר את גוש עציון הנצור. מרדכי היה אחד הלוחמים שהתנדבו למשימה אולם בשל עבירת משמעת העניש אותו מפקדו וגרע אותו מרשימת משתתפי המשימה. את קורבנו של מרדכי דחה האל באלגנטיות ואילו את 35 חבריו ורעיו, ל"ה הלוחמים שלח למותם ההירואי. מאוחר יותר בקרב על הקסטל שלח לו האל מסר נוסף כאשר כדור סרט את מצחו ותלש את כובע הגרב מראשו. המסר היה ברור: "אותך יכולתי לקחת אבל לא רציתי!!".
 
גם משה, הבן החמישי של המשפחה שירת בחטיבת הראל של הפלמ"ח והשתתף בקרבות הקשים שעברו על החטיבה. בקרבות כיבוש העיר לוד, במסגרת מבצע דני, מצא את עצמו בתוך בית עומד פנים אל פנים מול לוחם ערבי שירה לעברו ראשון והחטיא לפני שמשה שילח בו צרור מהסטן. הפעם דחה האל את הקורבן כאילו אמר לעצמו: " אחוס עליו בינתיים אבל אעמיד אותו למבחן אחר כך".
 
ואכן, כעבור 25 שנים מאז חירף משה את נפשו בקרב על כיבוש לוד ושרד, גבה האל את חובה הישן של המשפחה, או אם תרצו נתן לה את כרטיס הכניסה למועדון משפחות השכול העצום של הארץ הזאת.  יגאל בן משה ולילי, ילד החמד של המשפחה, נפל בקרב על גדות תעלת סואץ והוא רק בן 21 . יגאל שירת בחיל השריון וכאשר פרצה מלחמת יום כיפור, מספר חודשים לפני שחרורו המיועד, היה מוצב בבית הספר לשריון כמדריך מקצועות הטנק. יגאל הצטרף ליחידת השריון שהוקמה בחופזה ומכל הבא ליד – טנקים, נגמשי"ם, נשק ולוחמים שלא היו משובצים בחטיבות השריון האורגניות, התארגנה במהירות ותוך מספר ימים יצאה לחזית תעלת סואץ לעזור בקרבות הבלימה הקשים. יגאל שובץ כמפעיל מא"ג ( מקלע ) סיפון בנגמ"ש התאג"ד ( איסוף נפגעים ). איתו בנגמ"ש היו הרופא הגדודי, מספר חובשים וצלם של דובר צה"ל בשם יואל נץ. מתוך עדותו של אותו צלם מתברר שיגאל נלחם באומץ לב בלתי רגיל, הפעיל את המקלע בהתלהבות רבה וצהל כאשר פגע במטרות רכב שנדלקו מפגיעות הכדורים שהמטיר.  במכתב שהגיע מיגאל אחרי מותו הוא מספר בהתלהבות על הקרבות שבהם השתתף ועל האש שהוא יורק לעבר האויב. נראה שיגאל, הילד התמים, לא שיער שבתוך מהומת אלוהים כזאת יש אפשרות שגם הוא יפגע. בליל ה- 15 לאוקטובר 1973 כשהתקרב הגדוד למתחם "החווה הסינית" במטרה ליצור ראש גשר לחציית תעלת סואץ בכדי להכריע את האויב המצרי, כאשר עמד בראש זקוף בעמדת המקלען והפעיל את המקלע, פגע כדור בראשו של יגאל. יגאל נפל לתוך הנג"מש הישר לזרועות יואל נץ הצלם. זה הסב את תשומת לב הרופא שמיד התחיל לטפל ביגאל אך הפגיעה היתה קטלנית וכל נסיונותיו של הרופא להציל את יגאל לא צלחו. כנהוג בצה"ל, נאספים החפצים האישיים של החללים ומועברים למשפחה. כשהגיעו חפציו של יגאל לבית הוריו בחולון בחן אותם האב משה בפרוטרוט, ניסה למצוא איזה רמז על רגעיו האחרונים של בנו. בתוך מעטפת החפצים החומה מצא צרור מפתחות קטן מחובר ל"תופס מפתחות" עם לשונית מפלסטיק. משה בחן ביסודיות את הצרור וגילה לתדהמתו סימני נשיכת שיניים על לשונית הפלסטיק של הצרור. משה פיתח סברה שבטח יגאל סבל מהפציעה ומתוך יסוריו נשך את לשונית הפלסטיק. מחשבה זו גרמה למשה סבל רב והציקה לו רבות. לפני שנתיים, במהלך טכס יום הזכרון לחללי צה"ל כבכל שנה נאספנו ליד קברו של יגאל בבית הקברות הצבאי בחולון, ניגש אלינו איש צנום, לא מוכר והציג את עצמו: "שמי יואל נץ, ואני הייתי עם יגאל ברגעיו האחרונים, הוא למעשה מת לי בידיים" אמר. נזכרתי בלשונית צרור המפתחות עם סימני הנשיכה ושאלתי את יואל אם יגאל סבל במותו, ואם לא, מה פשר סימני הנשיכה. הוא סיפר שבמהלך מאמצי ההחייאה שביצע הרופא ביגאל הוא ניסה להחדיר צינורית הנשמה לפיו אך לסתותיו היו נעולות. ואז ניסה הרופא להעזר בלשונית הפלסטיק של צרור המפתחות שהיה מוטל לצידו של יגאל בכדי לפתוח את פיו וכך נוצרו סימני השיניים. על פי עדותו של יואל הצלם יגאל נפטר מיד מפגיעת הכדור בראשו ולא סבל כלל. לו רק היה אותו צלם מגיע לאזכרה בשנים הראשונות, היו נחסכים יסורי המוות ממשה אביו של יגאל.
 
יגאל לא היה הקרבן היחיד של המשפחה ממלחמת יום הכיפורים. המלחמה גבתה עוד קרבן. כמו במשפחות שכול רבות, האב משה היה הקרבן הנוסף. הצער והגעגועים שבהם שקע היו כה גדולים עד שלא יכול היה לעמוד בעומס ונשבר לרסיסים. שבע שנים אחרי נפילת בנו נפטר משה מסרטן. משה, השורש הראשון בישראל של משפחת הגרים הרוסים העמיק עכשיו מאוד לתוך אדמת מולדתם החדשה.
 
 

באתר "יזכור" הרשמי של מדינת ישראל אפשר למצוא את הפרטים הבאים:
יגאל, בן לילי ומשה, נולד ביום ז' בכסלו תשי"ג (25.11.1952) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בחולון, המשיך את לימודיו התיכוניים בבית הספר התיכון "סוקולב לאור" ביפו וסיים לימודים אקסטרניים בבית-הספר התיכון "רון" בתל-אביב. יגאל היה פעיל בגדנ"ע בייחוד בתחום הקליעה למטרה והשתתף בתחרויות קליעה רבות ברובה אויר. מלבד ספורט הקליעה היו לו תחביבים אחרים והעיקרי בהם היה דיג וצלילה בים. הוא היה נער ביישן במקצת וצנוע, אך כשרוני ביותר. טוב לב היה וחביב, בן מסור להוריו ואהוב על חבריו. 
 
יגאל גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות סיים בהצלחה, בזה אחר זה, קורסים במקצועות הטנק: נהגות, תותחנות, קורס מפקדי טנקים ולבסוף שירת כסמל מבצעים בבית-הספר לשריון. לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים עבר בהצלחה מבדקי קצונה. מפקדיו העריכוהו כ"דבק בתפקידו תוך גילוי אומץ-לב. חייל מסור ונאמן, אהוב על כל מי שהכירו". במלחמת יום-הכיפורים לחם יגאל בחזית סיני, בקרבות הבלימה הקשים וביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) נפל סמל יגאל בקרב הפריצה אצל "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחולון. לאחר נופלו הועלה לדרגת  סמל-ראשון.
 
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הכרתי את יגאל כחייל הדבק במשימה וממלא אותה לשביעת רצון מפקדיו. בשעות הספורות שהוקדשו להתארגנות ראיתיו מתרוצץ בין הטנקים ומעדכן את המפות של מפקדי הטנקים. בקרב הפריצה עמד יגאל ז"ל ליד המקלע השמאלי בנגמ"ש והשיב אש תוך אומץ-לב. במהלך הקרב דבק בתפקידו, תוך גילוי אומץ והכרה בשליחות אותה מילא".

 

נפילתו של יגאל

(קטע מתוך ספרו האוטוביוגרפי "שלושה חיים" של הצלם יואל נץ)

 

.....בחוגים של דובר צה'ל דיברו כי הלילה נועדה לחטיבה 55 בפיקודו של דני מט משימת הפריצה אל עבר המערך המצרי. ביקשתי להצטרף אל אחת מיחידות החטיבה ונעניתי בסירוב.  "תצטרף אל חטיבה 14" אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין".

הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לקראתי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב "סטַקַאטוֹ" – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.

הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".

עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" –  "לקסיקון").  אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.

בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.

תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ'שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו  אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.

"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"

הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת בדם. בעזרת הדיסקית של יגאל הפריד הרופא במאמץ ניכר את שיני לסתותיו, שהיו מהודקות זו לזו בכוח רב. בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.

החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:

"איך שהטנק המצרי התלקח!"

"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"

הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:

"זהירות, שוכב כאן פצוע!"

החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:

"הוא איננו פצוע."

הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:

"דוקטור, איך הביצים?"

הרופא השיב לו:

"אלף-אלף" והזריק לו מנת מורפיום.

בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. ידו של יגאל הייתה תלויה אל פנים התא והייתה נעה כמטוטלת בעת הנסיעה. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.

"אורחים היינו צריכים בזלדה" רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"

"הייתה זו אבן אל גינתי" חשבתי בלבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.

השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הטנק פתח את תריס שדה הראיה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.

פתח הזלדה נפתח. מחוצה לה כבר חיכו בחורים מחיל הרפואה. הושיטו אלונקות אל פנים הרכב. בהנחיית הרופא החלו להעמיס בזהירות את הטנקיסטים השרופים על גבי האלונקות ולשאת אותם אל האוהל. תמהתי אם היה זה אותו התאג'ד, אשר אליו הגיעה החוליה שלנו לחזית ביום הראשון לבואנו לסיני. חסידי חב'ד מכל מקום, היו שם.

יצאתי מתוך הרכב בו עבר עליי ליל האימים הארוך ביותר בחיי. נעצתי את עיניי בראי הצד של הזלדה, התבוננתי בהשתקפות פרצופי בו ונשימתי נעתקה לפתע מן התדהמה: מבעד לאבק הסמיך שכיסה את פרצופי ניבטים היו אליי פניו של אבא! איני זוכר כי אי-פעם מישהו הצביע על דמיון ניכר שקיים כביכול בין תווי פניי לבין אלה של אבי. אין לי כל הסבר לתחושת הדמיון לאבא שריגשה אותי כל כך במעמד ההוא.

מבין עשרים ושלושה הטנקים של היחידה שאתם יצאה הזלדה שלנו, שבו מן המשימה שמונה בלבד. שלושה מן הטנקים השבים היו פגועים, אבל מסוגלים היו לנוע בכוחות עצמם. אחד מהם עשה את הדרך בלא תותח.

עזרתי להוציא מן הטנקים הפגועים את הפגזים ולשאת אותם לעבר הטנקים השלמים.

נטלתי עוזי ומחסניות מרצפתו של טנק פגוע, היססתי רגע קט ותליתי את העוזי בהחלטיות על כתפי. את הרובה הצ'כי שלי הותרתי בזלדה. הרבה יותר קל לצלם כאשר עוזי תלוי לך על הכתף ולא – רובה צ'כי, ומאידך – לא הטנקיסט הפצוע, וודאי לא ההרוג (חלילה) – לא ישא באחריות בעד אובדן הנשק במהלך הקרב.

התבררה לנו משימתה האמיתית של החטיבה: הלוחמים אשר אירחו אותי אור ליום ה-17 לאוקטובר חסמו בעד הכוחות המצריים, מלהפריע מצד צפון את צליחתה של תעלת סואץ. ראש החץ של חטיבה 55 חצה את התעלה בסירות גומי במהלך הלילה. הלוחמים תפסו ראש גשר בגדה המערבית, הטנקים הראשונים חצו בעקבותיהם את התעלה על גבי דוברות "תמסחים" והחלו פועלים כנגד מטרות מצריות ובעיקר – כנגד סוללות קרקע-אוויר.

הכול היו חרדים כעת לשלומם של הבחורים אשר מעבר לתעלה. האם יחזיקו מעמד מול המאמץ המלחמתי המרוכז שהמצרים צפויים להפנות כנגדם? הקריין ברדיו אמר כי ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר עומדת להשמיע הודעה חשובה. בקול לאה, ועם זאת בנעימה בוטחת הצהירה ראש הממשלה כי כוחות צה'ל החלו פועלים בגדה המערבית של תעלת סואץ. גולדה ציינה בסיפוק רב, כי קרובה כעת שעת הכרעתו של הכוח המצרי, למרות שעלה בידי המצרים להפתיע את צה'ל בשלבי המלחמה הראשונים. נשמנו לרווחה. אם הפיקוד העליון מצא לראוי, כי ראש הממשלה תודיע בפומבי על חציית התעלה בידי כוחותינו – משמע מעמדם שם כבר איתן. בליל הקרב שניהלה החטיבה הארבע עשרה, ואת ראשיתו ליוויתי בעבודת הצילום, סוככה החטיבה מצפון על תנועתם של כלי הרכב האמפיביים, "התמסחים", אשר עקפו את ציר "עכביש" הפקוק, ונסעו בחולות עד "החצר".

חודשים רבים בטרם פרצה המלחמה, בימים, בהם עוד משמש היה בתפקיד אלוף פיקוד הדרום הרחיק אריק שרון לראות: בשעה שהיו עורמים את סוללת העפר הגבוהה לאורכה של תעלת סואץ – הורה, כי באזור שממול דוור סואר, בחופה הצפוני של הימה המרה הגדולה, יוותר קטע צר ממנה דל בעפר, כדי שלעת צליחתה האפשרית בעתיד של התעלה – ניתן יהיה לפרוץ בנקל בקטע זה את סוללת העפר. הקטע סומן בערמה של לבנים אדומות. הסוללה נפרצה, "התמסחים" ירדו אל מי התעלה, כוחות ההנדסה חיברו את הדוברות במהודק זו אל זו ויצרו גשר צף...

לפני שעליתי על רכב שנסע לטסה רשמתי לעצמי את השם יגאל אַגַייֶב מחולון, בדעה נחושה כי אעקוב אחר מועד ההלוויה, כדי להשתתף בה. פגשתי בטסה את חבריי מן החוליה שלי, שדואגים היו לשלומי. לא הייתי מסוגל עדיין לספר באוזניהם את חוויות ליל הקרב...

רק לאחר שחלפה יממה של היסוסים מיותרים בקרב הפיקוד העליון, אשר גררו קורבנות מיותרים – החלו כוחות צה'ל זורמים בקצב מוגבר על גבי גשר הדוברות אל פנים יבשת אפריקה והרחיבו בהדרגה את שטחי שליטתו של צה'ל בלב לבו של השטח המצרי.

למחרת ליל צליחת התעלה, ב-17 לאוקטובר, נכנס כוח הצנחנים של גדוד 890 בפיקודו של סגן אלוף איציק מרדכי אל לב מתחם "החווה הסינית". איציק מרדכי לא ידע ולא קיבל לידיו נתונים על מידת עוצמתו של המתחם המבוצר הזה. הגדוד שלו ניהל קרב גבורה עקוב מדם כנגד הכוח המצרי. קרב זה נחרת בזיכרון ההיסטורי ובתודעתו של עם ישראל. לחימתו של גדוד 890 אפשרה את העמקתו ואת הרחבתו של ראש הגשר ממערב לתעלה...........

 

 

 

 

 

 Home    Site map        Back to top