Default  |  The Ageyev Family   |  
Home >>  עברית >> זוכרים את כולם >> יעקב
 

 יעקב אגייב

 

הבן השלישי לרודיון (אלישע) וקטיה (רבקה) אגייב

לוחם ומחנך, ממקימי התשתית לחיל הים, לקומנדו הימי  ולצי הסוחר הישראלי      

נולד במיליטופול (אוקראינה) ב-09/11/1918 נפטר בחיפה ב-05/02/1991

 

    :  הסיפורים הבאים פורסמו בעיתונות הישראלית ומספרים את סיפור חייו של יעקב 

 

 


 

יורדי הים
פורסם במעריב בתאריך.....
כתב: י. ריינפלד
 
יעקב אגייב: "מפקד חיל הים היה חניך שלי"
 
סיפורו של יעקב אגייב, מראשוני המורים לימאות בארץ, שלוב בקורות הימאות העברית. באנו אל ביתו בימים אלה, כדי לשמוע מפיו על מאורעות שנטל בהם חלק – בימי מלחמת העולם השניה, בתקופת ההעפלה, ולאחר הקמת המדינה – בבית הספר הימי בעכו. בימים אלו פרש המורה הוותיק לגימלאות, אך הוא שב ומשחזר את המאורעות הרחוקים כאילו קרו רק אתמול.
 
"בורשט רוסי, אתה יודע מה זה?" שואלת אותי האשה העגלגלה ומניחה צלחת לעיני הרעבות. "אתה בטח לא יודע.....יעקב משוגע על המאכל הזה. הוא מסוגל לבלוע מנות אחדות של בורשט רוסי ללא הפסקה. זה נשאר לו מהבית".
יעקב אגייב , הנראה צעיר בהרבה מ-56 שנותיו, פרש בימים אלו לגמלאות. שמו יוזכר עוד בוודאי כמי שקשור בפרק נכבד של ההיסטוריה הימית של מדינת ישראל. דמות מעניינת הוא יעקב אגייב, מאלה שאומרים עליהם שדורם חלף, ובכל זאת הם מאצילים עלינו מנסיונם ומרוחם.
 
יישום עברי של מושגי ימאות רוסיים
 
"הגעתי ארצה ב-1923. משפחתנו התיישבה ברחוב הירקון בתל אביב, ושם התחילה לפרוח האהבה הגדולה שלי לים. אבא היה נגר, וממנו שאבתי את החוש המקצועי שלי. במו ידי התקנתי לי סירות. כשקמה האגודה הימית "הפועל", הצטרפתי לשורותיה כחניך וכבר לאחר תקופת הכשרה קצרה הפכתי למדריך מנוסה. כנער – הדרכתי מבוגרים בעלי משפחות. הם עמדו סביבי, קשובים, לומדים בצמאון את מלאכת הים. התמונה הזו עומדת לנגד עיני עד היום. בכלל, האגודה משכה אותי בשל האתגר שהעמידה בפנינו – כיבוש הים. ראיתי את עצמי ככובש, ומה היה שכרי? שבעה עשר גרוש ליום. בנמל קיבל סוור כארבעים גרוש ליום, וזה היה המון כסף אז. כמובן, הנמל משך ימאים משום הרווח שבדבר. עם ימאים בני הדור ההוא נמנו זאב הים, שמוליק טנקוס, ליברמן, כתריאל יפה ז"ל ואהרונצ'יק. אגב, זאב הים יישם לראשונה את התיאוריות הימיות בעברית, כשהוא משתמש במושגי ימאות ברוסית".
בטרם מלאו ליעקב עשרים שנה הורגש בארץ המתח שנוצר בעקבות עליית הנאצים בגרמניה. בפרוץ מלחמת העולם השניה קראו הבריטים בארץ לימאים מתנדבים לעבור שיעורי חבלה בהדרכתם. על אותם ימים מספר יעקב:
"יצאתי עם שניים מחברי הטובים לנמל אלכסנדריה, שם עגן הצי הבריטי. בקצה הנמל היתה קשורה ספינת תותחים קטנה למטרות חבלה – שמה היה "דולפין-2". הסקיפר שלה וסגנו היו בריטים, ויחד איתם מנינו חמישה אנשי צוות. הפלגנו על סיפון הדולפין-2 לכרתים, כשהיעד ברור וחשאי – חבלה באזורי כיבוש גרמניים ביוון. במסווה של אנשי האינטליג'נס הבריטי הגענו לכרתים, ושם עסקנו בפיטרול סביב האי. בעצם צריכים היינו לחסום את תעלת קורינתוס, כדי למנוע מעבר של אניות גרמניות. סירת הסיור שלנו היתה עמוסה במטעני חבלה ובעלוקות לכלי שייט. הפלגנו בדולפין-2 שנבנתה בארץ על ידי סיומה חנקין ובה השתמשנו לביצוע פעולותינו".
יעקב מציג לפני תעודת אזרחות בריטית נושנה ומצהיבה, אותה קיבל מן השלטונות הבריטיים בכרתים. התעודה מופנית לכל מאן דבעי, ביוונית ובאנגלית, משמרת משהו מריח הימים ההם.
בשלהי 1941 נסוגו הבריטים מיוון, תוך שהם מפנים את מפקדותיהם גם מן האי כרתים. ובעוד הגרמנים עומדים בשערי אתונה, לוקח יעקב חלק בפעולה אחרונה שמטרתה – פיצוץ המפקדה הגרמנית ביוון.
 
הצבא הבריטי נסוג מכרתים
 
"אינני יכול להשתחרר מן ההרגשה שהאנגלים רצו להפטר מאיתנו היהודים, ונתנו לנו את הפעולות הנועזות ביותר. נראה שלא היה איכפת להם באופן מיוחד אם לא נחזור מהפעולות חיים".
ואכן, שמואל בן שפרוט, מרדכי לישינסקי, יצחק ספקטור, יואל גולומב ויעקב אגייב – לא טעו בהרגשתם זו. בשובם ממשימתם אל הבסיס הבריטי, ממנו יצאו לדרך, נעלמו המיפקדות הבריטיות מן המקום, כאילו לא היו שם מעולם. באכזבתם כי רבה, חיפשו הימאים היהודים מוצא מן האי. ואמנם, באחד המפרצונים הנידחים מצאו יאכטה ישנה וסדוקה, שבני המקום היוונים חיבלו במנועיה, כדי למנוע את גניבתה. יעקב, ששימש מדריך באגודה הימית בהפועל, ידע כיצד להתגבר על הקושי הלא צפוי. במומחיות מרובה הרכיבו על היאכטה הישנה מפרשים, ושייטו להם בים האגאי בואכה כרתים. לרוע המזל מצאו גם שם צבא אנגלי נסוג. מכאן ואילך היתה משימתם ברורה – לצאת מכרתים בכל מחיר. יעקב נשלח לחפש כלי שייט מתאים ויד הגורל הנחתה אותו אל בריטי אחד, בעל סירה, שניסה אף הוא לצאת מהאי, אך לא היה לו צוות מתאים. שמחתו של יעקב לא ידעה גבול, אך משחזר אל חבריו, להודיעם על המציאה, נדהם לגלות שהם נאספו על ידי אניית מערכה בריטית, שעשתה דרכה לאלכסנדריה.
"עם חשכה יצאנו האנגלי, מפקד הדולפין-2, ואני את האי בדרכנו לאלכסנדריה. איש מחברי לא שיער בנפשו שאצא חי מכרתים. לארץ ישראל דיווחו כבר על אבדני הוודאי. אך הפתעתי אותם במצרים, וחגגנו את השיבה שלי לחיים בטיולים ברחבי מצרים.אגב, את הסרט 'חלף עם הרוח' ראיתי אז בקהיר".
במאי 1941, ימים ספורים אחרי צאת הכ"ג לשליחות בסירה "ארי הים", שב יעקב ארצה. הוא לא ידע את נפשו מרוב כעס על שלא צרפו גם אותו למשימה. להימנות עם יורדי "ארי הים" היתה באותם הימים זכות גדולה, שכן היו אלה הימאים הטובים ביותר שידע אז הישוב העברי. אך, כידוע, לא הגיעה "ארי הים" ליעדה, והמדינה שבדרך – שכלה עשרים ושלושה ימאים, שהיעלמותם עדין לוט בערפל.
"המוראל שלנו, הימאים שנותרו בארץ, ירד לשפל המדרגה. את יורדי הסירה הכרתי אחד אחד באופן אישי. רבים מהם היו החניכים שלי. אך המשכתי באתגר שלי – כיבוש הים על ידי הדרכה וחינוך של דור ימאים חדש. בארץ נערך אז גיוס כללי לצי הבריטי. ואני הייתי היהודי הראשון שקיבל דרגת קצונה בצי, בזכות הידע הימי והניסיון שלי. קיבלתי תפקיד חשוב כאחד משומרי פתח הנמל. לפעולות שביצענו אז קראו 'בום-גארד'. הבריטים שחששו מפני פעולות עוינות של הנאצים בנמל חיפה ליוו את כניסתן או את יציאתן של אניות מהנמל בהטלת פצצות לים נגד צוללות וחבלנים".
לאחר שסיים את שירותו הצבאי חוזר יעקב אל ההוראה. הוא מצטרף לסגל המורים של בית הספר הימי שעל יד הטכניון (שנקרא אז
"בס-ים") וזאת, אגב, בלי שעבר מעולם הכשרה פורמאלית.
        
      
יעקב בכיתת לימוד בבית הספר לקציני ים
 
"תחילה לא השלמתי עם המקצוע החדש"
 
בבית הספר הימי פוגש יעקב בידידו הוותיק שמוליק טנקוס, לימים מפקד חיל הים, ובמילה ברנר (מבעלי "החברה להובלת פרי") שניהם מדריכים זה מכבר בבית הספר. מספר יעקב על ראשית דרכו בבית בספר:
 
"יכולתי לתרום בתחום הימאות המעשית, אך עדיין נקרו בי ספקות. תחילה לא השלמתי נפשית עם המקצוע החדש, אך אט אט הסתגלתי לרעיון, ואף התאהבתי בו. הצימאון של הנוער לים נתן לי סיפוק עצום. איזה נוער הלך אז לים? היו אלה תלמידים לרוב, המתקשים מצד אחד בלימודים גבוהים ומצד שני נערים, שהוריהם נוכחו לראות כי רק דרך בית הספר הימי יגיעו להישגים משמעותיים. אבל הם אהבו את הים. כן, ימאי הוא מי שחש קשר עמוק לים. הספינות דרשו גם מיומנות מקצועית ועבודה קשה: טיפוס על תרנים, משיכת חבלים, הרמת מפרשים. אלו היו העבודות אז.כן, מן הימאים של אותם הימים צמחו הימאים המוצלחים ביותר שלנו, שהגיעו להישגים נכבדים ביותר אחר כך".
 
"ב-1946 הפלגנו לאלכסנדריה על ספינה קטנה בשם "ארלוזורוב". ספינה בת 30 טון בזכות ה'קיל' הכבד שהיה לה. כשמונה עשר ימאים הצטופפנו על סיפונה. אגב, שמוליק טנקוס היה הטבח הראשי. אתה שואל על תלמידים"?
"בני בלומנטל (כיום בנימין תלם מפקד חיל הים) היה בין החניכים המוצלחים ביותר שהיו לי. כבר אז ראיתי שהוא עתיד להיות אחד הימאים החשובים שלנו".
"הלל תורן (כיום רב-חובל ידוע בצי"ם) היה בחור עירני וחובב מושבע של אי סדר, אם להשתמש בלשון המעטה".
"בני מליניאק (כיום רב-חובל מליניאק) היה אחד מהמוחות המבריקים שהכרתי. ובאמת, כוכבו דרך בשמי הספנות הישראלית.
 
"באותה תקופה קרתה לי תאונה קשה, היה זה בשעת הפלגה על ה'ארלוזורוב'. נכנסתי לחדר המכונות כשעל גופי בגד ים קצרצר. כתוצאה מדליפת דלק התחוללה התפוצצות בחדר המכונות. הלהבות שהתפשטו במהירות אחזו גם בי. הילל תורן תפס אותי בזרועותיו ודאג להעביר אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה. הרופאים הבריטים התייחסו אלי כאל "נייטיב". דרשתי שיוציאו אותי מבית החולים הזה מיד, והודות למאמציו של ד"ר יעקובסון (שבנו היה חניך שלי) הועברתי לבית החולים "עזרא", שם הייתי נתון בידיים יהודיות.
 
       
יעקב עם סגל המורים בבית הספר לקציני-ים עכו
משמאל לימין:  ר/ח דב מעיין, אליעזר ביקל, ר/ח שלמה פלטי, אלכס קרני, אלוף (מיל') שמואל טנקוס
יצחק רוסי, יעקב אגייב, ר/ח רוברטו די-קפואה, גבי בן-גלים.
                                    
הטובע נאחז בכבל כביסה
 
בית הספר הימי היה אז בשלבי עליה. בין כתליו למדו מאות תלמידים. ב-1954 הציע את עצמו רב חובל בכיר, אנריקו לוי, לעבוד בהכשרת בוגרי בית הספר לקציני ים. הוא שאף להפוך את בית הספר לאקדמיה ימית. בד בבד עם מאמציו חיפשו אז מקום מתאים לאקדמיה. וב-1956 עבר בית הספר הימי מחיפה לעכו, שם הוא שוכן עד היום. המתקנים שופרו ורמת הלימודים עלתה. נזכר יעקב אגייב באותה תקופה:
 
"זכורה לי ההפלגה על סיפון ה'נחשון' לטרייסט. רב-החובל אנריקו לוי נטל בעצמו את הפיקוד על הספינה. בים האגאי פרצה לפתע סופת 'בורי' (רוח חזקה). הרוח השתוללה והים עלה לשיאים שלא ידענו כמותם קודם לכן. נאלצנו לחזק את אביזרי הספינה. אלכס קרני (שמחליף אותי כיום בבית הספר) הושיט את גופו אל מחוץ לסיפון, כדי לקשור את הכבש. אך הרוח האיומה זרקה אותו למים. במשמרת שעל הסיפון זעקו : 'אדם בים'! השלכנו גלגלי הצלה אך ללא הועיל! קשה היה לחלצו. החשיכה הקשתה על הראות, אך למזלו הוא נתפס בחבל כביסה וניצל!"

 


 

קומנדו הרפאים היהודי
כפי שפורסם במעריב "שבוע"
בתאריך 06.10.1989
 כתב: אלכס דורון
 
זה קרה שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. האנגלים גייסו בארץ יורדי ים בעלי נסיון, כינסו אותם לקורס חבלה חשאי ושלחו אותם לאירופה. ששה לוחמים כאלו סובבו בין איי יוון, זרעו מוות והרס במחנות הצבא הגרמני, ולבסוף השתתפו בפינוי הבהול של שארית הצבא הבריטי לכרתים. ממשלת הוד מלכותה שכחה אחר כך מה שהקומנדו היהודי עשה בשבילה, ואפילו מכתב תודה לא שלחו להם. יואל גולומב, היום בנצרת : "מטוס גרמני צלל עלינו, ספקטור עמד על הסיפון, יחידי, כיוון אליו מקלע מסוג לואיס והוריד את המטוס בפגיעה ישירה".
 
הזכרון הקולקטיבי שלנו התעלם מהם. סיפור גבורתם מקוטלג בתיק המיוחד לפרשיות עלומות או נשכחות. "אולי משום שנותרנו בחיים וחזרנו הביתה בשלום", יאמר יואל גולומב ונימה קלה של ציניות מתגנבת לקולו.
 "בעוד 18 חודשים", אומר יואל, "ימלאו 50 שנה לאותו מבצע נשכח. היינו שישה כשיצאנו מן הארץ. עתה נותרנו חמישה. הביולוגיה עשתה את שלה.... צריך למהר, לחזור ולהתכנס כדי לספר ולתעד מחדש. לא נותר הרבה זמן".
            אחרי כן, בעודו מעלעל בעיניים קצת לחות באלבום התמונות הישן שלפתחו הקדשה נלהבת "ליואל בחור כארז", העיר: "ניהלתי יומן מפורט מאוד על אותה פרשה ומסרתי אותו ליוסק'ה אהרונוביץ' מנען. עברו שנים וכשביקשתי שיחזיר לי את היומן, אמר יוסק'ה שאיננו זוכר מה עלה בגורלו. משום כך לא תהיה ברירה אלא לשחזר הכל".
            במילה קלה של הגזמה אפשר אולי לאמר שהם היו למעשה אבות-אבותיו של הקומנדו הימי הישראלי, או ראשוני ה"דבורים", בגירסתם מלפני שנות דור. יואל גולומב, בצניעותו, מעדיף להשוות את המבצע בו השתתף לזה המתואר ב"תותחי נברון": "לאנגלים היתה שיטה להשתמש הספינות קטנות, יאכטות מהירות או ספינות דייג, כדי שלא יחשדו בהן, לביצוע פעולות חבלה".
            "עובדה שהצלחנו: תקופה ארוכה מאוד פקדנו כמעט את כל איי יוון, בצענו נחיתות, חיבלנו במתקנים שונים, השתתפנו בפינוי הגדול, הבהול, של שאריות הצבא הבריטי לכרתים. עברנו את התופת ולמרות שהיינו עמוסים לעייפה במטעני נפץ ודי היה בניצוץ קל כדי להרים את כולנו באוויר – לא נפגענו בהפצצות המטוסים הגרמניים שהטביעו אז את רוב הספינות ששייטו במזרח הים התיכון. עד היום איני יודע להסביר כיצד קרה שאותנו לא הפציצו בכלל. איכשהו חמקנו מכוונות התותחים שלהם שעה שהשמידו כל מה שזז על פני הים. מעטים הצליחו להימלט מהגיהינום ההוא".
 
 הפגישה האחרונה של ותיקי הקומנדו שהיתה בשנת 1966 בטקס האזכרה לכ"ג יורדי הסירה
מימין לשמאל: יואל גולומב, יעקב אגייב, מרדכי לישנסקי, יצחק ספקטור ושמואל בן-שפרוט
 
 
איך כל זה התחיל?
 
            "צחוק הגורל: האנגלים ידעו כנראה שיש לנו מומחים לא קטנים לים. אחרי הכל, הרוב בינינו נטל חלק בפעולות החשאיות ההן, שהחלו עוד לפני מלחמת העולם, כאשר הורדנו עולים בלילות, מתחת לאפם של הבריטים, בחופי תל אביב, נתניה והרצליה, במסגרת עליה ב' והמאבק בספר הלבן. היתה להם, מן הסתם, הערכה מקצועית אלינו..."
            עוד בקיץ 1940, במסגרת הקשרים שנוצרו בתחילת המלחמה בין ההגנה לשירותים החשאיים הבריטיים ובעיקר עם מינהל המבצעים המיוחדים ( SOE ) , נערך ביערות הכרמל, תחת מעטה כבד של סודיות, קורס ראשון מסוגו לחבלה, שבו הדריכו מומחים לנושא שהגיעו מאנגליה. עוד קודם לכן הוכשרו עשרות מתנדבים בקורסי הימיה של "הפועל". לאחר שהבלקן נכבש בידי הגרמנים, חיפשו הבריטים סוכנים מבין תושבי המזרח התיכון כדי שיבצעו למענם פשיטות קומנדו, מבצעי לוחמה זעירה, ריגול וחבלה, למקרה שהאיזור כולו ייכבש בידי הגרמנים. בראשית שנת 1941, כשרומל דהר בצפון אפריקה, אפשרות כזו היתה יותר מסבירה.
            ואמנם עוד בחורף 1940 , נפתח בשטח "התערוכה" בצפון תל אביב, ליד שפך הירקון, בקירבת "רידינג", הקורס הימי הראשון. זמן מה לאחר מכן – הקורס השני. כל משתתפיהם נבחרו בקפידה רבה. היו שם חברי קיבוצים שעסקו בדיג – מחולתא, גינוסר, עין גב, שדות ים – כולם בעלי נסיון עשיר במפרשיות ובימאות. אליהם הצטרפו כמה "חתולי יבשה" עירוניים. "כולם היו משכמם ומעלה, הטובים ביותר שהיו".
            ממשלת המנדט אסרה אז באיסור מוחלט הפלגת סירות וספינות מכל סוג שהוא, מן הארץ. גשר רידינג היה סגור ועליו הוצבה שמירה מיוחדת. קצין האינטליג'נס, קולונל בארנס, שהיה ממונה על הקורסים מטעם מינהל המבצעים המיוחדים של הביון הבריטי, נהג להופיע שם, תמיד בפאר מדיו, מקלו ואותותיו, ובקול רועם פקד על חיילי המשמר הבריטי לפתוח מיד את הגשר, כדי שמשתתפי הקורס שלו ייצאו לאימונים בים, מדי יום ובכל מזג אויר.
            "ככל שהים סער יותר, באותו חורף, כך חייבו אותנו לצאת לשחות מסביב לאניות שעגנו מול חוף תל אביב, במה שהיה אז נמל, להיאבק בגלים וללמוד את סודותיו". צמרת ההגנה ליוותה באהבה רבה ובדאגה מיוחדת את שני הקורסים. יצחק שדה, ישראל גלילי, דוד הכהן, אליהו גולומב ובן גוריון, הרבו לבקר שם, לעקוב ולהתעניין באימונים הקשים. יצחק טבנקין כינה את הצעירים "פלוגת המחץ הימי שלנו" – "וכך, אומר גולומב, כעבור זמן מה, נולד למעשה השם פלמ"ח"
 
היהודים שהשתתפו בקורס החבלה הבריטי על חוף הירקון
 
 
            משני הקורסים נבחרו שישה מתנדבים – שמואל בן-שיפרוט, יעקב אגייב, מרדכי לישנסקי ז"ל, שלמה קוסטיקה, יצחק "צקו" ספקטור ויואל גולומב – והם יצאו בשתי קבוצות, שלושה בכל אחת, למבצע ביוון.
            השלישיה הראשונה יצאה לשם בדצמבר 1940 והאחרת כעבור שלושה חודשים. הראשונים יצאו מהארץ לאלכסנדריה ומשם בספינת מנוע קטנה ושמה "דולפין" – לפיראוס שביוון. "עד שהצטרפנו אליהם, הם הספיקו להשתתף במבצע קומנדו נועז ולא מוצלח, שבו הונחתו כוחות באי קסטלרודוס. על האי הגנו אז האיטלקים שהצליחו להדוף את כוח הפלישה הבריטי. זה היה כשלון מוחלט. אחר כך המשיכו השלושה באימוניהם, סיירו בין האיים ולמדו להכירם".
  
            בפברואר 41' נקרא יואל גולומב למפקד הקורס שלו, אהרונצ'יק לשם ונשאל אם הוא "מוכן לצאת": "כל מי שנקרא למפקד ונשאל כך, ניפח מיד את החזה, חשב עצמו ל 'מלך בגדוד'. היתה גאווה גדולה לקבל פניה ברוח זו". למחרת הופיע מייג'ור בריטי ולקח את גולומב, ספקטור וקוסטיקה לסרפנד (צריפין). "הלבישו אותנו שם במדי חיל תותחנים, ציידו אותנו בתעודות מזוייפות ומשם ברכבת לקהיר.לאחר שבוע הועברנו לאניה בריטית באלכסנדריה. לא נאמר לנו לאן נמשיך, אבל יצאנו בשיירה ליוון, כפי שהיה מקובל אז בגלל הצוללות הגרמניות והאיטלקיות ששרצו באזור. על החוף בפיראוס שמענו לראשונה עברית. באותה אניה הגיעו גם החפרים מפוני המדבר המערבי וטוברוק. רובם נפלו אחר כך בשבי הגרמנים. כאן גם פגשנו את השלישייה הראשונה וקיבלנו עוד שתי יאכטות, "ברברה" (שבה נתגלתה תקלה) ו-"היאס".
            "עוד בלילה הראשון שלנו בפיראוס טעמנו את טעמה של הפצצה גרמנית. הגרמנים הפציצו כמעט מדי לילה. זה היה גיהינום אמיתי. בנמל עגנה אניה טעונה חומרי נפץ ומטוס גרמני פגע בה. כל מה שהיה סביבה רוסק לרסיסים. לא נותרה שם אניה שלמה, בית שלם ופלאטות פלדה עפו למרחק של שני קילומטר מהמעגן. בבוקר, ביאכטה המהירה, שייטנו בין שברי הספינות כדי לחפש את ה 'דולפין' וחבריהם שישנו בה. התברר שהם ניצלו בנס, כיוון שספינתם הקטנה עגנה כמעט דבוקה לאניה שהתפוצצה והשברים עפו מעליה...."
            למחרת האירוע הזה יצאו גולומב ושני חבריו על ה-"היאס" יחד עם שני קציני מילואים בריטיים, לסיור באיים. "השניים היו טיפוסים אינטלקטואליים, הכירו היטב את האיים, אבל לא היו אנשי צבא. היחסים עמם היו מתוחים מאוד. הם ראו בנו נייטיבס. דרשו שנשרת אותם. השמיעו הערות אנטישמיות והדביקו לנו כינויי גנאי. לא העריכו את יכולתנו. אחד מהם ביקש שנצחצח את נעליו. בתגובה השלכנו את הנעליים לים.... החיים עמם לא היו נעימים, אבל יצאנו לדרך, ללא מדים ובלי כל סימני היכר אחרים. במשך שלושה שבועות פקדנו את האיים, בצענו נחיתות, למדנו להשתמש בכלי הנשק שהיו על הספינה – תותח גרמני ומכונת יריה "לואיס גאן" – תירגלנו פעולות חבלה, הטלת פצצות עומק ונושאי קומנדו ימיים אחרים. כסף לא חסר לנו ואני הייתי בין השאר גם כלכל היחידה, נהגתי לצאת לשווקים ולקנות שם מזון".
            סיור שלושת השבועות נסתיים במעגן עמוק המים של פיראוס. "רק הטלנו עוגן ובאותו הלילה ערכו מטוסי התקיפה הגרמניים, ה"שטוקות" המפורסמות, גיחת הפצצה, בגלים, על הנמל. אחד המטוסים הנמיך מעל ספינתנו, כנראה שהיה כבר מרוקן-מטענים. ספקטור עמד על הסיפון, יחידי, כיוון אליו את ה- "לואיס גאן" והוריד את המטוס הגרמני בפגיעה ישירה. זמן קצר לאחר מכן הופיע "שטוקה" נוסף וגם הוא ספג פגיעת בול וצלל אפוף להבות למימי הנמל. קיבלנו אישורים על הפגיעות המדוייקות מהביון הבריטי".
            בינתיים עלה בידי הגרמנים לכבוש את כל יוון. "לנו לא סיפרו מה מתרחש על החוף, אבל חשנו שמדובר במשהו חמור, כאשר יום אחד הוטל עלינו לפנות את השגרירות הבריטית מאתונה.
 
ליאכטות הובאו ארונות, תיקים ושקים מלאים במסמכים, ואנו יצאנו לים הפתוח כדי להטביעם, שלא יפלו בידי הגרמנים. אחר כך העמיסו את הסירות במטעני נפץ, כדי להעבירם לכרתים. יום אחד נקראנו להתייצב בבניין השגרירות המתפנה באתונה וקצין אנגלי נתן לנו כסף ופקד עלינו להמתין במלון, להוראות נוספות. דבריו נשמעו חשודים. התעורר חשש שמישהו מנסה להפקירנו ולהשתמש ביאכטות שלנו, כדי להימלט מפיראוס. כמה שעות לאחר מכן הופיע במלון קצין אחר, שנדהם לשמוע את אשר אירע והחזירנו במכונית לנמל.  במהירות הכשרנו את ה-"דולפין", "היאס" ו"ברברה", להפלגה. את ברברה היה צריך לגרור, כיוון שמנועה התקלקל. נצטוונו לשמור על הסירות  מחשש שהיוונים ינסו לחבל בהן ולמנוע את בריחת הבריטים, נוכח כניסת הגרמנים לאתונה".
            "נאמר לנו כי נווטים יוונים יובילו את הסירות לכרתים, אבל הללו לא הופיעו להפלגה והוחלט שאנו, הארצישראלים, ננווט את היאכטות לנמל מבטחים. כשהרמנו עוגנים, במהומה הגדולה ששררה בנמל, הופיעו לפתע הנספח הצבאי הבריטי ביוון, אנשי משרד האינטליג'נס, שרת השגרירות ועמם גם רקדנית קברט יפהפיה. התברר כי הנערה היווניה נישאה למייג'ור בריטי בטקס חפוז, ברגע האחרון לפני ההתפנות – וביקשה לברוח איתנו".
            יומיים הטלטלו הסירות בדרך לכרתים "מבלי שנורה עלינו כדור גרמני אחד". קוסטיקה ובן-שיפרוט לא היו בקטע הזה, כיוון שסייעו בפינוי הבריטים הנמלטים מהקצה הדרומי של יוון. לאורך כל נתיב המסע נראו שרידי ספינות בריטיות שהוטבעו בידי מטוסים גרמניים. "כל האזור דמה לבית קברות ענק של אניות מכל הסוגים והגדלים". כעבור זמן מה באו גם קוסטיקה ובן-שיפרוט לסודה ביי, הנמל העיקרי בכרתים. התברר כי בדרך הותקפה השיירה שלהם ואחת מהספינות טובעה.
 
"לפני כן הם עוד הספיקו, על הדולפין הנאמנה, לחבל קשה בתעלת קורינתוס ולסתום אותה לחלוטין, לתקופה ממושכת. לדולפין נקשרה סירה גדולה מלאה חומר נפץ, והיא נגררה לכוון קורינתוס. קוסטיקה ובן-שיפרוט ניווטו את המבצע הנועז ופוצצו את סירת המטען, בדיוק במרכז התעלה העמוקה, זקורת הקירות – ואלו קרסו בבת אחת, פנימה. כך היא נסתמה. כתוצאה ממעשה החבלה הזה התקשו הגרמנים להעביר כוחות, אספקה וציוד מנמלים איטלקיים ויגוסלאוויים שבים האדריאטי ליחידותיהם שהחלו להתבסס ביוון".
            המטוסים הגרמנים לא פסקו להפציץ יומם ולילה את סודה-ביי, נמל קטן, מוקף הרים וגבעות בדומה למפרץ חיפה, שהיתה עליו הגנה אנטי-אוירית מעולה. "לא רק תותחים בפסגות ההרים, אלא גם כאלו שביצבצו מתוך שרידי הספינות שטובעו בידי צוללות-ננס איטלקיות, במבצעי התאבדות, ירו שם בלי הרף", נזכר גולומב.
            הגרמנים התכוננו אז לפלישה רחבת היקף לכרתים – וההפצצה נועדה לרכך את האי. עד מהרה השתלטה שם אנדרלמוסיה, ממש כמו בגיהנום ששרר באתונה לפני שהאנגלים נטשוה. "שום דבר לא פעל ואיש לא ידע ממי לקבל פקודות. כל המפקדות הבריטיות איבדו שליטה על אנשיהן. הכל היו אובדי עצות, נעדרי מוטיבציה ומשותקי מחשבה. 'אין מה לעשות' היתה התשובה על כל שאלה שהוצגה לפיקוד הבריטי שם".
            ב-16 במאי נצטוו הכוחות הבריטים לצאת מכרתים, בשיירת-ספינות – למצרים. מפקד הכוח האנגלי באי הבין שמדובר רק באנשיו והורה לשישה הארצישראלים להישאר בכרתים ולשמור על הסירות. ספקטור לבש בגד ים והתכונן ללכת לשחות, כפי שנהג כמעט במעט שעות הרגיעה שהגרמנים איפשרו – אולם אז הבחין בו ראש משרד האינטליג'נס ופתח עליו בשאגות: "השתגעת? רוצה להפליג למצרים במכנסי רחצה"? ספקטור לא הבין במה מדובר ואז נצטווה להיות מוכן להפלגה תוך 15 דקות: "לא אתעכב למענך אפילו דקה נוספת", צעק הקצין האנגלי ו"צקו" רץ כדי לאתר את שאר חבריו כדי שיצטרפו אליו.
            כעבור יומיים נפלה כרתים בידי הגרמנים. רוב החיילים הבריטיים שהיו שם ובהם גם ארצישראלים – בהם יצחק בן-אהרון ויוסף אלמוגי – נפלו בשבי הגרמנים. הדיוויזיה המוטסת על שם גרינג שנחתה אחר כך באי ביצעה טבח אכזרי מאין-כמוהו בכפר דייגים קטנטן, שרוב תושביו היו יהודים.
            גולומב, לישינסקי, ספקטור וקוסטיקה, שהגיעו למצרים בשיירת הפינוי, המתינו שם כשבועיים לשני חבריהם האחרים ורק אחר כך יצאו כל השישה לארץ. ביום שבו הגיעו לתל אביב נודע על היעלמם של חבריהם לקורס הימי, כ"ג יורדי הסירה, ומפקדם האנגלי, שיצאו יממה קודם לכן למשימת החבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון.
            גולומב: "לאות 'הערכה' על מה שעשינו לקחו מאיתנו שלטונות המנדט את אקדחי המאוזר שבהם צויידנו כשנשלחנו ליוון, ובמחווה מיוחדת הסכימו לגייס אותנו לצי הבריטי בחיפה. אז עוד לא החל הגיוס הרשמי של המתנדבים הארצישראלים לצי המלכותי. עיטורי כבוד? מכתב הערכה? על מה אתה מדבר? יש לי מאותם הימים רק ספר תנ"ך, כפי שכולנו קיבלנו מטבנקין הזקן, בסיום הקורס הימי. כן, גם הבריטים שכחו מה שעשינו בשבילם".
            בחיפה הוצב גולומב ב"בום גארד" – יחידה מיוחדת שהופקדה לשמור על הנמל מפני חדירת צוללות. נהגו להוריד לקרקעית הים רשת ענקית שסתמה את פתח הכניסה לנמל וגם השתמשו בפצצות עומק, מאוד פרימיטיביות, שהוטענו על סירות משוטים. "אבל כך גם סיפקנו לעצמנו הרבה מאוד ארוחות דגים".
 
 יעקב אגייב (יושב במרכז) עם חבריו לאחר ששבו ממשימתם ביוון וגויסו לצי הבריטי

 

קשרים בין חיים ויצמן לראש המודיעין של הצי
 
"השישה שנשלחו לתפקידים צבאיים סדירים-למחצה, מסוכנים ואחראיים מאוד, מילאו אותם בנאמנות", כתב ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה בירושלים, בספרו "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", שפורסם כבר לפני 32 שנה. השבוע חזר ואמר: "הם היו ראויים בלי צל של ספק להרבה יותר הערכה ממה שקיבלו. העובדה שלפעולותיהם לא היה קשר בלתי אמצעי עם ארץ ישראל, היא שגרמה לכך שהשישה לא היו לגיבורי הפלמ"ח, לא נעשו חלק מתודעתו הקולקטיבית, אף כי היו ראויים לכתר הגבורה הראשונית, לא פחות מכ"ג יורדי הסירה. אינני יודע מדוע כך קרה. אבל יתכן שמיסתורין העלמם של הכ"ג תרם להילת הכ"ג , וגם לעובדה שחבריהם האחרים, אלו שקדמו להם ושהצליחו, נשכחו לחלוטין".
 
פרופ' יואב גלבר, בספרו על ההתנדבות הארצישראלית לצבא הבריטי, מציין כי שיתוף הפעולה החשאי בין הנהגת הישוב והשירותים החשאיים הבריטיים שעסקו בריגול, חבלה וחתרנות במדינות שנכבשו על ידי הגרמנים, החל בעקבות הקשרים האישיים שהיו לחיים ויצמן עם ראש המודיעין של הצי, האדמירל גודפרוי.
 
אחר כך היתה כוונה מצד ה-SOE שפעל בבלקן לקיים מבצע קומנדו וחבלה במתקני הנפט בפלויישטי, רומניה, ששירתו את הגרמנים. המבצע תוכנן לקיץ 1940, אך הוקפא, וכשגברה חדירת הגרמנים לבלקן, בתחילת 1941, נשלפו התכניות הללו מחדש. דוד הכהן יצא אז ליוון. יתכן שלאותו מבצע היו קשורים גם השישה מהקורס הימי, שבעת יציאתם מהארץ לא ידעו למעשה מה טיב שליחותם. המשימה המקורית שתוכננה עבורם, לא בוצעה.
 
עם זאת מציין פרופסור גלבר כי מחקר יסודי על טיב הפעילות ומהותו של שיתוף הפעולה החשאי יוכל להתבצע רק אם הבריטים יפתחו את ארכיוניהם. אלה, לגבי נושאים אחדים, נעולים לפחות עד לאחר שנת 2000.

 

 Home    Site map        Back to top